תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מָעוֹת שֶׁל צְדָקָה, אֵין מוֹנִין – אין סופרים אותם שְׁנַיִם שְׁנַיִם – שתי מטבעות בבת אחת, אֶלָּא אַחַת אַחַת, כיון שאם ימנה שתי מטבעות יחד יבואו לחשוד בו שהוא מכניס שתים ואינו סופר אלא מטבע אחת. אָמַר אַבַּיֵי, מֵרֵישׁ – בתחילה, לֹא הֲוָה יָתֵיב מַר אַצִּיפֵּי דְּבֵי כְנִישְׁתָּא בְּבֵי מִדְרְשָׁא – לא היה רבה [שהיה רבו של אביי] יושב על מחצלאות של בית הכנסת, בהיותו בבית המדרש, כיון שהיה סבור שדבר שנקנה לצורך הציבור המתפללים בבית הכנסת, אסור להשתמש בו לדברים אחרים, ואף לא לצורך הלומדים תורה בבית המדרש, אמנם כֵּיוָן דְּשַׁמְעָהּ לְהָא דְּתַנְיָא – לאחר ששמע את מה ששנינו בברייתא לעיל, 'וְרַשָּׁאִין בְּנֵי הָעִיר לַעֲשׂוֹת קֻפָּה תַּמְחוּי, וְתַמְחוּי קֻפָּה וּלְשַׁנּוֹתָן לְכָל מַה שֶּׁיִּרְצוּ', והיינו שיש רשות לבני העיר לשנות אפילו מעות של צדקה לצרכים אחרים, סבר שמותר לציבור לשנות גם את צרכי בית הכנסת לצרכי בית המדרש, והֲוָה יָתֵיב – היה יושב על מחצלאות אלו בבית המדרש.
אָמַר אַבַּיֵי, מֵרֵישׁ הֲוָה עָבֵיד מַר תְּרֵי כִּיסֵי – בתחילה היה רבה עושה שני קופות של צדקה, חַד לַעֲנִיֵּי מָתָא – אחת המיוחדת רק לעניי העיר, וְחַד לַעֲנִיֵּי עוֹלָם – ואחת לצורך עניים הבאים לעיר ממקומות אחרים [ואף ששנינו בברייתא שמותר לשנות מקופה לתמחוי וכו', היינו דוקא כששני הדברים הם לצורך עניי העיר (רשב"א)], כֵּיוָן דְּשַׁמְעָהּ לְהָא – אך לאחר ששמע לדין זה דְאָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִימִי, עָבֵיד וְאַתְנִי – עשה קופה אחת של צדקה, ותתנה עם הנותנים שתוכל לתת את הצדקה באופן שתרצה, אִיהוּ נַמִּי עָבִיד וּמַתְנֵי – אף רבה היה עושה קופה אחת לכל העניים, בין של אותה עיר ובין הבאים ממקומות אחרים, והתנה עם הנותנים שיוכל לשנות את הצדקה למה שירצה.
אָמַר רַב אַשִּׁי, אֲנָא – אני, שאף לי יש קופה של צדקה, אֲפִלּוּ אַתְנוּיֵי לֹא צְרִיכְנָא – איני צריך אפילו להתנות בפירוש תנאי זה, כֵּיוָן דְּכָל דְּאָתֵי אַדַּעְתָּא דִּידִי אָתֵי – כיון שכל מה שניתן לקופה זו ניתן על דעתי ולכבודי, כיון שהנותנים יודעים שאעשה בכספם מה שראוי לעשות, וסומכים עלי בזה, מַאי דְּבָעֵינָא עֲבִידְנָא בֵּיהּ – רשאי אני להשתמש בכסף זה לאיזה צורך שנראה לי ראוי.
הַנְהוּ טַבָּחֵי – מעשה בכמה טבחים שהיו בעיר אחת, דְאַתְנוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – שהתנו ביניהם תנאי, דְּכל יום יהיה רק אחד מהם רשאי לשחוט בהמות, וכָל דְּעָבֵיד בְּיוֹמָא דְחַבְרֵיהּ – כל טבח השוחט בהמה ביום של חבירו, נִיקְרָעִינוּ לְמַשְׁכֵּיהּ – יקרעו את עור הבהמה ששחט, אָזַל חַד מִינַּיְיהוּ עָבַד בְּיוֹמָא דְחַבְרֵיהּ – הלך אחד מהטבחים, ושחט בהמה ביום של חבירו, קַרְעִינְהוּ לְמַשְׁכֵּיהּ – קרעו הטבחים את עור בהמתו, כפי שהתנו ביניהם. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא – בא אותו טבח לדין לפני רבא, לתבוע את חבריו הטבחים שקרעו את עור בהמתו, חַיְּיבִינְהוּ – חייב אותם רבא לשלם לו על הנזק שעשו לעור הבהמה. אֵיתִיבֵיהּ – הקשה לו רַב יֵימַר בַּר שְׁלַמְיָא לְרָבָא, הרי שנינו בברייתא בין שאר הדברים שרשאים בני העיר לעשות 'וּלְהַסִּיעַ עַל קִיצוֹתָן', והיינו להעניש את העובר על דבריהם אף בדבר שאינו כפי דין התורה. לֹא אַהְדַּר לֵיהּ – לא השיב רבא תשובה לשאלתו של רב יימר בר שלמיא. אָמַר רַב פָּפָּא, שַׁפִּיר עָבַד דְּלֹא אַהְדַּר לֵיהּ – יפה עשה רבא שלא השיב לו, לפי שאין זו קושיא כלל, כיון שמה ששנינו בברייתא שרשאים הם להתנות כן, הַנֵּי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא אָדָם חָשׁוּב – זהו רק כשאין באותה העיר אדם חשוב הממונה על הציבור, אֲבָל אִיכָּא – אבל במקום שיש אָדָם חָשׁוּב, וכגון באותה העיר שהיה שם רבא, לָאו כָּל כְּמִינַּיְיהוּ דְאַתְנוּ – אין בכוחם להתנות תנאים אלו ביניהם, אם לא קיבלו תחילה את הסכמתו של אותו אדם חשוב.
