גמרא
שנינו במשנה, 'אין חולקין את החצר עד שיהיו בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה'. אָמַר רַבִּי אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אותן 'אַרְבַּע אַמּוֹת' שֶׁאָמְרוּ במשנה שצריך להגיע לחלקו של כל אחד מהשותפים, היינו חוּץ מֵארבע אמות שֶּׁל פְּתָחִים, כלומר, כיון שפתחו של כל אחד מהם פתוח לחצר, יש צורך בארבע אמות לפני הפתח לכל רוחב הפתח, לצורך הכניסה ולפריקת משאות וכדומה, ומלבד זה יש צורך בארבע אמות נוספות לשימוש בחצר בפני עצמה.
מביאה הגמרא ראיה לכך, תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, אֵין חוֹלְקִין אֶת הֶחָצֵר, עַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת לָזֶה וּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת לָזֶה. וְלכאורה קשה, הָא תְּנָן – הרי שנינו במשנתנו שיש צורך רק באַרְבַּע אַמּוֹת לכל אחד מהם, אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ – אלא ודאי יש ללמוד מכאן כִּדבריו דְרַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שאף משנתנו האומרת שדי בארבע אמות לכל אחד, היינו מלבד ארבע אמות של הפתחים, ואילו הברייתא שהצריכה שמונה אמות, היינו יחד עם אותם ארבע אמות של פתחים, אומרת הגמרא, שְׁמַע מִינָּהּ – אכן יש להוכיח מברייתא זו כדברי רב אסי בשם רבי יוחנן.
מוסיף הרי"ף, וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שיש צורך שלאחר החלוקה יהיו שמונה אמות לכל אחד מהשותפים, היינו רק בְּאופן שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר אֶת חֶלְקוֹ, שֶׁבאופן זה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכוּלָּהּ, ועל ידי החלוקה יוכל כל אחד מהם להשתמש רק במחצית החצר, ולכן אם אחד מהם אינו רוצה בחלוקה זו, אין חבירו יכול להכריחו לחלוק, שהרי בחלוקה זו הוא מפסיד את אפשרות השימוש במחצית החצר. אֲבָל אִם כָּל אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר אֶת חֶלְקוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, הרי שאין לו כל הפסד בחלוקה זו, חוֹלְקִין – יכול אחד מהם לחלוק בעל כרחו של חבירו, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת לָזֶה וּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת לָזֶה. ומבאר הרי"ף, מִמַּאי – מהיכן יש ללמוד דין זה, מִדְּאַמְרִינָן בְּרֵישׁ פִּירְקָא – ממה שאמרה הגמרא בתחילת פרק זה (ג.), לגבי מה ששנינו במשנה שם 'השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר, בונים את הכותל באמצע', והקשתה הגמרא, וְאִי הֶזֵּק רְאִיָּה שְׁמֵיהּ הֶזֵּק – אם היזק ראיה, שיכול כל אחד מהם להסתכל לחצר חבירו, נחשב היזק, מַאי אִירְיָא – מדוע נקטה המשנה אופן ש'רָצוּ', והרי אֲפִלּוּ אם לֹא רָצוּ שניהם, אלא רק אחד מהם, נַמִּי פַּלְגֵי – גם כן הם חולקים בעל כרחו של השני, כדי שלא יזיק את חבירו בראייתו. ותירצה שם הגמרא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשְׁנָתֵנוּ עוסקת בְּחצר שֶׁאֵין בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה, והיינו שלאחר החלוקה לא יהיו לכל אחד מהם ארבע אמות בחצר. והמשיכה הגמרא שם והקשתה, וְאִי לֵית בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה – ואם אכן זו חצר שאין בה דין חלוקה, כִּי רָצוּ מַאי הֲוֵי – מה בכך שהתרצו שניהם לחלוק, לִיהְדְּרוּ בְּהוּ – והרי יכול כל אחד מהם לחזור בו, ואילו מהמשנה מבואר שאינם יכולים לחזר בהם [שהרי אילו שניהם רוצים בחלוקה ואין אחד מהם חוזר בו, אין כל חידוש בכך שחולקים]. וּפָרִיק – ותירצה הגמרא, שֶׁקָּנוּ מִיָּדָם בְּרוּחוֹת – שעשו קנין על חלוקה זו, באיזה צד של החצר יטול כל אחד מהם את חלקו. ורַב אַשִּׁי אָמַר, כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ זֶה בְּעַצְמוֹ וְהֶחֱזִיק, וְזֶה בְּעַצְמוֹ וְהֶחֱזִיק. עד כאן סוגיית הגמרא בתחילת הפרק, ומבאר הרי"ף את הראיה משם, שהרי לכאורה קשה, מה בכך שכבר עשו קנין כל אחד על חלקו, והרי סוף סוף כיון שלא חלקו את החצר בפועל, ולא בנו מחיצה ביניהם, הרי היא נחשבת כחצר משותפת, ומדוע אין אחד מהם יכול לחזור בו, ושְׁמַע מִינָּהּ – יש ללמוד מסוגיית הגמרא שם, דְּמַתְנִיתִין דְּקָתָּנֵי 'רָצוּ' – שמה ששנינו במשנה שם שרק אם שניהם מתרצים בכך הם חולקים, בְּאופן שֶׁאֵין כָּל אֶחָד מֵהֶם מַכִּיר אֶת חֶלְקוֹ הִיא, הִלְכָּךְ – ולכן, כֵּיוָן דְּקָנוּ מִיָּדָם בְּרוּחוֹת, אִי נַמִּי אַחֲזִיק כָּל חַד מִינַּיְיהוּ בִּמְנָתֵיהּ – או שהחזיק כל אחד מהם בחלקו, אִיסְתַּלִּיק לֵיהּ רְשׁוּתָא מִמְּנָתָא דְחַבְרֵיהּ – הסתלקה רשותו מחלקו של חבירו, וּפַלְגֵי – והרי הם חולקים, וְלֹא מָצִי לְעַכּוֹבֵי אַהֲדָדֵי – ואינם יכולים לעכב זה את זה מלחלוק לגמרי, וְאַף עַל גַּב דְּלֵית בָּהּ דִּין חֲלֻקָּה – ואף שאין בחצר זו דין חלוקה, והטעם שאינם יכולים לעכב, דְּהָא לֵיכָּא לְכָל חַד מִינַּיְיהוּ רְשׁוּתָא בִּמְנָתָא דְחַבְרֵיהּ – כיון שבין כך אין לאחד מהם כח ורשות להשתמש בחלקו של חבירו.
