דין נוסף בענין מבוי: אָמַר רַב הוּנָא, אֶחָד מִבְּנֵי המָבוֹי, שחצרו פתוחה למבוי, שֶׁבִּקֵּשׁ לִסְתּוֹם כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ, כלומר, כיון שארבע אמות שלפני כל פתח מיועדות לפריקת משאות של בעל החצר, ונחשבות כשייכות לו, רוצה הוא להקיף את אותם ארבע אמות בקירות ולמנוע משאר בני המבוי לעבור שם, הדין הוא ששאר בְּנֵי המָבוֹי מְעַכְּבִין עָלָיו – רשאים למנוע ממנו מלעשות כן, מִפְּנֵי שֶׁמַּרְבֶּה עֲלֵיהֶן אֶת הַדֶּרֶךְ, שהרי עד עתה היתה להם רשות לעבור באותן ארבע אמות בדרכם לחצרותים ובתיהם, ואילו עתה יצטרכו להקיף את אותו מקום שהקיף הלה בקירות, ומשמע שכל אחד מבני המבוי יכול לעכב על בני החצר הרוצים לסגור את פתחם, ואפילו בעלי החצר החיצונה יכולים לעכב על בעלי החצר הפנימית שלא יעשו כן.
מקשה על כך הגמרא, מֵיתִיבִי – קשה על דין זה שאמר רב הונא ממה ששנינו בברייתא, חָמֵשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת לַמָּבוֹי, כֻּלָּן מִשְׁתַּמְּשׁוֹת עִם הַחִיצוֹנָה – בני כל החצרות משתמשים בחלק המבוי הסמוך לפתח החצר החיצונה, לעבור בו אל פתחיהם, וְחִיצוֹנָה מִשְׁתַּמֶּשֶׁת לְעַצְמָהּ – ולבעלי החצר החיצונה יש שימוש מיוחד במקום זה לבדם, בארבע אמות הסמוכות לפתח. וְהַשְּׁאָר – ארבעת החצרות הפנימיות יותר, מִשְׁתַּמְּשׁוֹת עִם הַשְּׁנִיָּה, וְהַשְּׁנִיָּה מִשְׁתַּמֶּשֶׁת לְעַצְמָהּ, וּמִשְׁתַּמֶּשֶׁת גם עִם הַחִיצוֹנָה, וכך כל אחת מהחצרות משתמשת בחלק המבוי המוביל אל החצר שלה, אך לא בחלק הפנימי יותר, שלאחר הכניסה לחצר שלה, נִמְצֵאת החצר הַפְּנִימִית מִשְׁתַּמֶּשֶׁת עִם כֻּלָּן, שהרי הדרך לחצרה עוברת דרך כל שאר הפתחים שבמבוי, וּמִשְׁתַּמֶּשֶׁת לְעַצְמָהּ, ומבואר מהברייתא שהשימוש בחלק שכנגד החצר הפנימית שייך רק לפנימית, ואין לבעלי החצר החיצונה רשות להשתמש בחלק זה, ומשמע שיכולים בני החצר הפנימית אף לסגור את אותו מקום שכנגד פתחם, ושלא כדברי רב הונא.
מתרצת הגמרא, תַּנָּאֵי הִיא – נחלקו תנאים בדין זה, דְּתַנְיָא בברייתא, אֶחָד מִבְּנֵי מָבוֹי שֶׁבִּקֵּשׁ לְהַחֲזִיר פִּתְחוֹ לְמָקוֹם אַחֵר – רצה לפתוח את חצירו למבוי אחר, בְּנֵי מָבוֹי מְעַכְּבִין עָלָיו שלא יעשה כן, וכטעם שהתבאר לעיל, שמא בני המבוי האחר ישתמשו בחצרו כדי לעבור אל המבוי שלהם, ובכך יתרבו העוברים ושבים במבוי, ואם הָיָה פתחו של אחד מבעלי החצרות הפונה למבוי סָתוּם, וּבִקֵּשׁ לְפוֹתְחוֹ אל המבוי, אֵין בְּנֵי מָבוֹי מְעַכְּבִין עָלָיו. וְחָמֵשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת לַמָּבוֹי, כֻּלָּן מִשְׁתַּמְּשׁוֹת עִם הַחִיצוֹנָה, וְהַחִיצוֹנָה מִשְׁתַּמֶּשֶׁת לְעַצְמָהּ. וְהַשְּׁאָר מִשְׁתַּמְּשׁוֹת עִם הַשְּׁנִיָּה, וְהַשְּׁנִיָּה מִשְׁתַּמֶּשֶׁת עִם הַחִיצוֹנָה, וּמִשְׁתַּמֶּשֶׁת לְעַצְמָהּ. נִמְצֵאת פְּנִימִית מִשְׁתַּמֶּשֶׁת עִם כֻּלָּן, וּמִשְׁתַּמֶּשֶׁת לְעַצְמָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי, ולדבריו אכן בעלי החצר הפנימית רשאים לסגור את חלקם, ואין החיצוניים יכולים למנוע זאת מהם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, חָמֵשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת לַמָּבוֹי, כֻּלָּן מִשְׁתַּמְּשׁוֹת בַּמָּבוֹי כולו. וְקָם לֵיהּ [-וסובר] רַב הוּנָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, ולכן אמר שאין אחד מהם רשאי לסגור את החלק שכנגד פתח חצירו. פוסק הרי"ף את ההלכה, וְלֵיתָא לִדְרַב הוּנָא – ואין הלכה כרב הונא בנידון זה, דְּהָא דְּרַבִּי פְּלִיגָא עֲלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר – שהרי רבי חולק על רבי שמעון בן אלעזר, וְקַיְימָא לָן הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵרוֹ – ומקובל בידינו שיש לפסוק הלכה כרבי מקום שהוא חולק על תנא יחיד.
שנינו בברייתא, הָיָה פתחו הפונה למבוי סָתוּם, וּבִקֵּשׁ לְפּוֹתְחוֹ, אֵין בְּנֵי מָבוֹי מְעַכְּבִין עָלָיו. אָמַר רַבָּה, לֹא שָׁנוּ דין זה, אֶלָּא באופן שֶׁלֹּא פָּרַץ אֶת פְּצִימָיו, כלומר, כשנסתם הפתח של החצר, לא שבר הבעלים את מסגרת הפתח, המשקוף והמזוזות, אלא השאירם קיימים, וזו הוכחה שבכוונתו לפותחו לאחר זמן, ונחשב הדבר כאילו הפתח עדיין קיים. אֲבָל אם כבר פָּרַץ אֶת פְּצִימָיו, והרי זה כאילו הפתח אינו קיים כלל, בְּנֵי מָבוֹי מְעַכְּבִין עָלָיו שלא יפתח פתחו, כיון שדבר זה נחשב כפתיחת פתח חדש, שאין לו רשות לעשותו.
אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַבָּה, תַּנְיָא דִמְסַיְּיעָא לָךְ – יש ברייתא המסייעת לדבריך, וכך שנינו בה, בַּיִת שפתחו סָתוּם, אם לאחר זמן פתח את הפתח, יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת לפני הפתח, כיון שגם בזמן שהיה סתום לא איבד את זכותו. אך אם פָּרַץ אֶת פְּצִימָיו, אף אם לאחר זמן בנה שם פתח חדש, אֵין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, כיון שבזמן שפרץ את פצימיו איבד את זכותו באותו פתח. בַּיִת שפתחו סָתוּם, ויש בו מת, אֵינוֹ מְטַמֵּא כָּל סְבִיבָיו, אלא רק כנגד הפתח, הגם שהוא סתום. אבל אם פָּרַץ אֶת פְּצִימָיו, הרי זה בית שאין לו פתח כלל, ודינו כקבר, ומְטַמֵּא את כָּל סְבִיבָיו, ועל כל פנים מבואר מהברייתא כדברי רבה, שכל זמן שלא פרץ את פצימיו הפתח נחשב כקיים, ואם פרץ את פצימיו הרי זה כאילו אין הפתח בעולם כלל.
