מביאה הגמרא מעשה בענין דומה: הַהוּא גַּבְרָא דְּזָבַן אַרְעָא אַמֶּיצְרָא דְּבֵי נָשֵׁיהּ – מעשה באדם שקנה קרקעות בסמוך לגבול שדותיו של אביו, כִּי קָא פַּלְגֵי – ולאחר שמת אביו ובאו הבנים לחלוק בנכסיו, אָמַר לְהוּ – אמר אותו אדם לאחיו, פַּלְגוּ לִי אַמֶּיצְרָאִי – תנו לי את חלקי על גבול שדותי, כדי שאוכל לעבד את כל השדות יחד. אָמַר רַבָּה, כְּגוֹן זֶה, כּוֹפִין עַל מִדַּת סְדוֹם, כלומר, כיון שלשאר האחים אין הבדל היכן יקבלו את חלקם, ואילו לאותו אח תהיה תועלת בכך שיהיו כל שדותיו סמוכים זה לזה ויוכל לעבדם יחד, הרי תהיה זו מידת סדום שלא לתת לו חלק זה, ולכן כופים את האחים לתת לו את הקרקעות הסמוכות לשדותיו. מַתְקִיף לָהּ רַב יוֹסֵף, אָמְרֵי אַחֵי – הרי יכולים האחים לטעון ולומר לו, מַעֲלִינָן לֵיהּ כְּנִכְסֵי דְּבֵי בַּר מָרְיוֹן – חלק זה חשוב ויקר אצלינו כנכסיו של העשיר 'בר מריון', שהרי כל מי שיגיע חלק זה לידו, תקנה אותו ממנו בדמים מרובים, ולכן איננו חייבים לתת לך חלק זה, אלא נטיל גורל, כדין כל חלוקת ירושה. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרַב יוֹסֵף, שאין האחים צריכים לתת לו חלק זה ללא גורל, ואין בכך משום מידת סדום.
מביאה הגמרא נידון דומה נוסף, שאף בו נחלקו רבה ורב יוסף: תַּרְתֵּי אַרְעָתָא – היו להם שתי קרקעות לחלוק בהן, חֲדָא אַהַאי נַגָּרָא וַחֲדָא אַהַאי נַגָּרָא – האחת על שפת יאור זה, והשניה על שפת יאור אחר, ואח אחד רוצה ליטול את השדה הסמוכה לשדה שכבר קנה, כדי שתהיינה שתי שדותיו סמוכות זו לזו, ואילו האח השני רוצה שיחלקו כל שדה לשני חלקים, ויטול כל אחד מחצית מכל שדה. אָמַר רַבָּה, כְּגוֹן זֶה, כּוֹפִין עַל מִדַּת סְדוֹם, כיון שלזה יש רווח בכך שתהיינה שתי שדותיו סמוכות, ואילו לאח השני אין הפסד בחלוקה זו. מַתְקִיף לָהּ רַב יוֹסֵף, אין זו מידת סדום, שהרי זִימְנִין דְּהַאי מִדְּוִיל וְהַאי לֹא מִדְּוִיל – לפעמים יכול לקרות שאחד היאורים יתייבש ולא ישקה את השדה, ואילו השני לא יתייבש, ויכול אותו אח לטעון שרצונו שיהיה לו חצי שדה אצל כל יאור, ועל ידי זה אם אחד היאורים לא יתייבש, יהיה לו לכל הפחות חצי שדה שלא ייבש. וכיון שיש בכך תועלת, ואין בזה משום מידת סדום, אין כופים את האח השני לחלוק בדרך זו, אלא חולקים כל שדה לשני חלקים. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרַב יוֹסֵף.
מביאה הגמרא מחלוקת נוספת בענין דומה: תַּרְוַיְיהוּ אֲחַד נַגָּרָא – אם היו שתי השדות סמוכות לאותו יאור, ורצה אחד האחים ליטול את השדה הסמוכה לגבול שדהו, והאח האחר רצה לחלוק כל שדה לשנים, אָמַר רַב יוֹסֵף, כְּגוֹן זֶה, וַדַּאי כּוֹפִין עַל מִדַּת סְדוֹם, שהרי אין כל חילוק בין השדות, וכיון שאחד מהם רוצה שתהיינה לו שתי שדות סמוכות, אין האח השני יכול להכריחו לחלוק בשתי השדות באופן שיקבל כל אחד מחצית מכל שדה. מַתְקִיף לָהּ אַבַּיֵי, והרי אף באופן זה יכול הלה לטעון שטוב לו יותר שיהיו לו שני חצאי שדות, כיון דבָּעֵינַן לְאַפּוֹשֵׁי אֲרִיסֵי – רצונו להרבות באריסים, כלומר, כיון ששתי השדות שהם עומדים לחלוק בהם סמוכות זו לזו וסמוכות לשדה האח האחד, אם תעלה בגורלו של האח השני השדה האמצעית, ירויח בכך שתהיה שדהו מוקפת בשתי שדותיו של האח האחר, שעל ידי זה תשתמר יותר שדהו האמצעית. פוסקת הגמרא את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַב יוֹסֵף, שבאופן זה יכול האח שיש לו שדה בגבול שדות החלוקה ליטול את השדה הסמוכה לשדהו, כיון שטענה זו של אַפּוֹשֵׁי אֲרִיסֵי, וְלֹא כְּלוּם הִיא – אין זו טענה כלל, כיון שאין זו מעלה בגוף הקרקע, אלא מעלה צדדית שאינה שייכת לגוף הקרקע.
(יג.) ואם היתה הקרקע באופן שהיה בחַד גִּיסָא נַגָּרָא – בצד אחד יאור, וְחַד גִּיסָא נַהֲרָא – ובצד השני נהר, וכל אחד מהם רוצה שתהיה לו שדה גם על שפת הנהר וגם על שפת היאור, פַּלְגֵי לָהּ בְּקַרְנָא זוֹל – הרי הם חולקים את השדה באלכסון, באופן שלכל אחד מהם יהיה חלק גם ביאור וגם בנהר, כְּגוֹן זוֹ.
