משנה
כפי שהתבאר לעיל, שותפים בחצר צריכים לבנות כותל ביניהם, כדי למנוע היזק ראיה, משנתנו דנה באופן שנפל הכותל המפריד: כֹּתֶל חָצֵר של שותפים שֶׁנָּפַל, מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִבְנוֹתוֹ עַד אַרְבַּע אַמּוֹת – כל אחד מהם יכול לחייב את חבירו לבנות את הכותל באמצע עד גובה של ארבע אמות, שזהו עיקר החיוב למנוע היזק ראיה. אם בנה אחד מהם את הכותל, ותובע מחבירו שישלם לו חצי מההוצאות, והלה טוען שכבר שילם לו, לגבי דמי ההוצאות של בניית הכותל עד ארבע אמות, בְּחֶזְקַת שֶׁנָּתַן – מסתבר ששילם לו דמים אלו, דכיון שדין זה גלוי וידוע לכל שהוא חייב להשתתף בהוצאות אלו, לא היה חבירו בונה על חשבונו, ולכן נאמן הוא בטענתו ששילם עַד שֶׁיָּבִיא הלה רְאָיָה שֶׁלֹּא נָתַן לו דמים אלו.
אבל אם הוסיף הלה ובנה את הכותל מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וּלְמַעְלָה, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ – אין חבירו חייב לשלם לו דמי הוצאות אלו, כיון שמצד הדין די בארבע אמות, ואפילו אם הכותל שנפל היה גבוה מארבע אמות, אין זה מחייבו לבנות גם את הכותל החדש בגובה כזה, אלא די בבניית ארבע אמות, ואף שחבירו הוסיף ובנה יותר מכך, אינו חייב להשתתף בהוצאות אלו. אבל אם אותו שלא רצה להשתתף בבניית הכותל מעל ארבע אמות סָמַךְ לוֹ כֹתֶל אַחֵר – בנה בתוך חצרו כותל המקביל בגובהו לכותל שבנה חבירו באמצע, כגון שהיו שניהם בגובה חמש אמות, הרי גילה דעתו שהוא רוצה להשתמש בגובה של הכותל שביניהם כדי להניח תקרה בגובה זה, ולכן אַף עַל פִּי שֶׁעדיין לֹּא נָתַן עָלָיו אֶת הַתִּקְרָה, מכל מקום מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת תשלומי הַכֹּל, כיון שנהנה הוא מגובה זה. ובאופן זה, אם בא חבירו ותבעו שישלם לו חצי מההוצאות של בניית הכותל למעלה מארבע אמות, והלה טוען ששילם, הרי הוא בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נָתַן, כיון שדין זה שעליו לשלם אינו מפורסם וידוע לכל, ומסתבר שלא היה משלם מעצמו עד שבית דין היו פוסקים לו שהוא חייב לשלם, ולכן אינו נאמן ששילם עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנָּתַן את חלקו.
גמרא
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, הַקּוֹבֵעַ זְמַן לַחֲבֵירוֹ – מלוה שקבע ללוה זמן לפרוע את חובו, וְאָמַר לוֹ הלוה פְּרַעְתִּיךָ בְּתוֹךְ זְמַנִּי, אֵינוֹ נֶאֱמָן, כיון שאין דרך בני אדם לפרוע את חובם קודם שהגיע זמן הפרעון, וּלְוַאי שֶׁיִּפְרָעֶנּוּ בִּזְמַנּוֹ. וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרֵישׁ לָקִישׁ, וַאֲפִלּוּ מִיַּתְמֵי, כלומר, אם מת הלוה קודם שהגיע זמן הפרעון, אין אנו חוששים שמא פרע את חובו, אלא אנו דנים זאת כאילו בודאי לא נפרע החוב, וגובה המלוה את חובו מנכסי היתומים שירשו מאביהם. וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר מַר שהַבָּא לִיפָּרַע מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה, כאן אין המלוה צריך להשבע שלא נפרע, כיון שיש חֲזָקָה דלֹא עָבֵיד אִינִישׁ דְּפָרַע בְּגוֹ זִמְנֵיהּ – אין אדם עשוי לפרוע את חובו בתוך הזמן, וגובה ללא שבועה.
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה בדין זה, תְּבָעוֹ המלוה ללוה לְאַחַר שעבר זְמַנּוֹ, וְאָמַר לוֹ הלוה, פְּרַעְתִּיךָ תּוֹךְ זְמַנִּי, קודם שהגיע זמן הפרעון, מַהוּ – מה הדין, ואף שיש לאותו אדם 'מגו', ראיה שאינו משקר, שהרי אילו היה שקרן היה אומר שפרע עתה, לאחר זמן הפרעון, שבטענה זו בודאי היה נאמן, עדיין יש מקום להסתפק, מִי אַמְרִינָן 'מַה לִּי לְשַׁקֵּר' בִּמְקוֹם חֲזָקָה, כלומר, כיון שטענתו שפרע בתוך הזמן היא נגד חזקה שאין אדם פורע בתוך זמנו, יתכן שטענה זו אינה מועילה אפילו כשיש לו מגו המוכיח שדבריו נכונים, אוֹ לֹא – או שאין אומרים כן, אלא ראיית 'מה לי לשקר' מועילה אפילו נגד חזקה. וְלֹא אִיפְּשִׁיטָא – ולא נפשט ספק זה, וְכָל כִּהַאי גַוְונָא – ובכל נידון כעין זה, שיש ספק בדין, חוּמְרָא לַתּוֹבֵעַ וְקוּלָּא לַנִּתְבָּע – מחמירים על התובע הבא להוציא ממון ומקילים על הנתבע, כיון שהמוציא מחבירו עליו הראיה, הִילְכָּךְ – ולכן גם כאן מקילים על הלוה, הנתבע, ומִשְׁתַּבַּע שְׁבוּעַת הֶיסֵּת דְפַרְעֵיהּ וּמִיפְטַר – נשבע שבועה דרבנן שפרע את חובו, ונפטר.
