וְאָמַר רָבִינָא, הַאי כְּשׁוּרָא דִּמְטַלַּלְתָּא – אותה קורה העשויה לצל דרך עראי, שהניח אותה השותף על כותל השייך לשותף השני, עַד תְּלָתִין יוֹמִין – אם שהתה שם עד שלשים יום, לֹא הֲוֵי חֲזָקָה – אינו יכול לטעון שיש לו רשות להניחה שם בקביעות, כיון שבעל הכותל יכול לומר שלא הוצרך למחות בו כיון שהיתה הקורה עשויה דרך עראי, אך בָּתַר תְּלָתִין יוֹמִין – לאחר שעברו שלשים יום ולא מחה בו, הֲוֵי חֲזָקָה – הרי זו חזקה, כיון ששתיקתו של בעל הכותל מוכיחה שהוא מחל על כך. וְאִי סֻכָּה דְמִצְוָה הִיא – אם היתה זו סוכה של מצוה, שהניח את ראשי הקורות על כותל של חבירו, עַד שִׁבְעָה יוֹמֵי – כל שבעת ימי החג, לֹא הֲוֵי חֲזָקָה – אין זו חזקה, כיון שאין דרך להקפיד על חבירו המשתמש בשלו כדי לבנות סוכה, בָּתַר הָכֵי הֲווּ חֲזָקָה – אבל לאחר ימי החג [והיינו גם לאחר שמיני עצרת, שהרי אי אפשר לסתור את הסוכה בחג], הרי זו חזקה, כיון שדרך הכל לסתור סוכותיהם מיד לאחר החג, ומכך שהלה השאיר את הסוכה מוכח שכוונתו להשאירה בקביעות, והיה לו למחות בו מיד, ולכן אף שלא עברו שלשים יום, הרי זו חזקה.
דין נוסף: וְאִי חִבְּרֵיהּ בְּטִינָא – אם חיבר את הקורה בטיט לכותל חבירו, שדבר זה מוכיח שלא עשה כן בדרך עראי, אלא בקביעות, לְאַלְתַּר הֲוֵי חֲזָקָה – הרי זו חזקה מיד, כיון שאם בעל הכותל לא היה מתרצה בכך היה לו למחות בו מיד כשראה זאת.
אָמַר אַבַּיֵי, כשם ששני שכנים בקרקע צריכים לעשות מחיצה ביניהם, כדי שלא יזיקו זה את זה בראייתם, כך אם היו שְׁנֵי בָּתִּים בִּשני צִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, זה כנגד זה, וכל אחד מהם העומד על גגו יכול לראות את גג חבירו, אין אחד מהם חייב לבנות את כל המעקה על כל אורך גגו, אלא זֶה עוֹשֶׂה מַעֲקֶה לַחֲצִי גַּגּוֹ, וְזֶה עוֹשֶׂה מַעֲקֶה לַחֲצִי גַּגּוֹ, ועושים את שני המעקות זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה, וּמַעֲדִיף – וכל אחד מוסיף מעט יותר ממחצית הגג, כדי שלא יוכלו לראות זה לתוך גגו של זה.
תמהה הגמרא, מַאי אִרְיָא – מדוע נקט אביי דווקא אופן שהיו שני הבתים משני צידי רְשׁוּת הָרַבִּים, אֲפִלּוּ אם היו משני צידי רְשׁוּת הַיָחִיד, נַמִּי – גם כן צריכים הם לבנות מעקה על גגם, כדי שלא יזיקו זה את זה בראייתם. מתרצת הגמרא, אכן דין זה שייך אף ברשות ביחיד, אך רְשׁוּת הָרַבִּים אִצְטְרִיכָא לֵיהּ – הוצרך אביי לחדש שדין זה שייך אפילו ברשות הרבים, כי לולא שהיה אומר כן, סַלְקָא דַעְתָּך אֲמִינָא – סבור היית לומר, אָמַר לֵיהּ – שיכול אחד מהם לומר לחבירו, סוֹף סוֹף, גם ללא הגג שלי, הָא בָּעֵית אִיצְטַנּוֹעֵי – הרי צריך אתה להסתתר מִבְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים היכולים להסתכל על גגך, ואם כן אין כל תועלת במעקה, ואיני חייב להשתתף בעשייתו, קא מַשְמַע לָן – השמיע לנו אביי שאין הדבר כן, כיון דְאָמַר לֵיהּ – יכול אותו שכן לטעון ולומר לו, בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים, בִּימָמָא חָזוּ לִי – רק ביום הם עוברים ברחוב ויכולים להסתכל על גגי, אך בְּלֵילְיָא לֹא חָזוּ לִי – בלילה אינם רואים אותי, ואיני צריך להסתתר מהם, ואילו אַתְּ, בְּלֵילְיָא נַמֵּי חָזֵית לִי – גם בלילה אתה רואה אותי על גגי. ועוד, בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים, כִּי קָאֵימְנָא חָזוּ לִי – רק כאשר אני עומד על הגג יכולים הם לראות אותי, כִּי יָתִיבְנָא – אך כאשר אני יושב על הגג, לֹא חָזוּ לִי – אינם רואים אותי, ואילו אַתְּ, כִּי יָתִיבְנָא נַמֵּי חָזֵית לִי – גם כאשר אני יושב אתה רואה אותי. ועוד, בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים, כִּי מְעַיְּינֵי חָזוּ לִי – רק כאשר הם מתבוננים במיוחד לכיוון הגג הם רואים אותי, אך כִּי לֹא מְעַיְּינֵי – כאשר אינם מתבוננים אלא הולכים כדרכם, לֹא חָזוּ לִי – אינם רואים אותי, ואילו אַתְּ, כִּי לֹא מְעַיְּינַת נַמֵּי חָזֵית לִי – גם כאשר אינך מתבונן במיוחד אתה רואה אותי, כיון שגגך מול גגי, ולכן אפילו כאשר יש רשות הרבים ביניהם יכול כל אחד לכוף את חבירו לבנות מעקה, וכל שכן כאשר אין רשות הרבים ביניהם, שחייבים הם לבנות מעקה.
