אָמַר רַב הוּנָא, הַאי בַּר מְבוֹאָה דְּאוֹקִים רֵיחַיָּא – אחד מבני המבוי שהעמיד ריחיים לטחון חטים עבור אנשים תמורת תשלום, וַאֲתָא בַּר מְבוֹאָה חַבְרֵיהּ וְקָם מוֹקִים גַּבֵּיהּ – ובא אדם נוסף מבני המבוי והעמיד גם הוא ריחיים להשתכר בהם, דִּינָא הוּא דִּמְעַכֵּב עֲלֵיהּ – הדין הוא שיכול הראשון לעכב את השני מלעשות כן, דְּאָמַר לֵיהּ – כיון שיכול הוא לומר לו, קָא מַפְסְקַת לָהּ לְחַיּוּתַאי – הרי במעשיך אתה מפסיק את פרנסתי.
מקשה על כך הגמרא, מֵיתִיבִי – קשה על דברי רב הונא ממה ששנינו בברייתא, עוֹשֶׂה אָדָם חֲנוּת בְּצַד חֲנוּתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וּמֶרְחָץ בְּצַד מֶרְחָצוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ – אין הראשון יכול למנוע מהשני מלעשות זאת, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל השני לוֹמַר לוֹ, אַתָּה עוֹשֶׂה בְּתוֹךְ שֶׁלְּךָ, וַאֲנִי עוֹשֶׂה בְּתוֹךְ שֶׁלִּי, וזהו שלא כדברי רב הונא, שאמר שיכול הוא למונעו.
מתרצת הגמרא, תַּנָּאֵי הִיא – מחלוקת תנאים היא זו, דְּתַנְיָא בברייתא, כּוֹפִין בְּנֵי מְבוֹאוֹת זֶה אֶת זֶה, שֶׁלֹּא לְהוֹשִׁיב בֵּינֵיהֶן, לֹא חַיָּט, וְלֹא בּוּרְסִי, וְלֹא אֶחָד מִבַּעֲלֵי אוּמָנִיּוֹת, וְלֹא מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת של גויים, כיון שהדבר מרבה את העוברים ושבים בתוך המבוי, ובדין זה אין מחלוקת, אמנם מוסיפה הברייתא ואומרת, וְלִשְׁכֵנוֹ אֵינוֹ כּוֹפֵהוּ, כלומר, אם בני המבוי אינם מונעים זאת, והיה אחד מהם בעל אומנות זו, אינו יכול למנוע את אחד משכניו להתפרנס גם הוא מאומנות זו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף לִשְׁכֵנוֹ כּוֹפֵהוּ, ויכול הוא למונעו מלעסוק במלאכה הדומה לשלו, בטענה שהוא פוגע בפרנסתו.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְלֵיתָא לִדְרַב הוּנָא – אין הלכה כרב הונא, דְּהָא קָם לֵיהּ כִּיחִידָאָה – שהרי העמידה הגמרא את דבריו כדעת יחיד, של רבן שמעון בן גמליאל, ואילו חכמים בברייתא חולקים עליו וסוברים שאינו יכול למנוע זאת משכנו, וּלְעוֹלָם הֲלָכָה כִּסְתָם – ובכל מקום שהובאה דעה אחת ב'סתם', ללא הזכרת שם תנא הסובר כן, הרי זו ראיה שכן היא דעת כל החכמים, מלבד מי שהוזכר שמו כחולק, והלכה כחכמים. וְעוֹד, דְּהָא [-שהרי] רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, דְּהוּא בַּתְרָא – שהוא אמורא מאוחר יותר מרב הונא, פָּלֵיג עֲלֵיהּ – חולק על רב הונא בדין זה, דְּאָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, פְּשִׁיטָא לִי – דין זה פשוט אצלי, בַּר מָתָא אַבַּר מָתָא אַחֲרִיתִי מָצִי מְעַכֵּב – בן העיר העוסק באומנות מסוימת, יכול לעכב על בן עיר אחרת שלא יעסוק במלאכה זו בעירו, וְאִי שַׁיָּךְ בִּכְרַגָּא – אך אם גם בן העיר האחרת משלם את המיסים של העיר הזו, לֹא מָצִי מְעַכֵּב – אינו יכול לעכב עליו מלעסוק באומנות זו בעירו. בַּר מְבוֹאָה אַבַּר מְבוֹאָה דְּנַפְשֵׁיהּ – ואחד מבני המבוי העוסק במלאכה, שבא אדם נוסף מבני אותו מבוי לעסוק במלאכה דומה, לֹא מָצִי מְעַכֵּב – אינו יכול לעכבו ולמונעו מלעסוק בה. בָּעֵי [-הסתפק] רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, בַּר מְבוֹאָה אַבַּר מְבוֹאָה אַחֲרִינִי מַאי – האם בן המבוי יכול לעכב על אדם הדר במבוי אחר, שלא יבוא לעסוק במלאכה הדומה לשלו במבוי שלו, או שאינו יכול לעכבו, כיון ששניהם בני אותה העיר, תֵּיקוּ – נשארה שאלה סו בספק, ולא נפשטה, הִלְכָּךְ לֹא מָצִי מְעַכֵּב – ולכן מספק אינו יכול לעכבו ולמונעו מכך.
אָמַר רַב יוֹסֵף, וּמוֹדֶה רַב הוּנָא – אף רב הונא הסובר שבן המבוי יכול לעכב על חבירו הדר עימו במבוי שלא יעסוק במלאכה הדומה למלאכתו, מודה בְּמַקְרֵי דַּרְדְּקֵי – במלמד תורה לתינוקות, דְּלֹא מָצִי מְעַכֵּב – שאינו יכול לעכב את חבירו הדר עמו במבוי מללמד גם הוא תינוקות, דְּאָמַר מַר, קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה, ומתוך שיהיו שני מלמדי תינוקות באותו מבוי, יתרבו לומדי התורה.
