אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אמנם אוּמָּן אֵין לוֹ חֲזָקָה על כלים שנמסרו לו לתקנם, וכפי שהתבאר במשנתנו, אבל בֶּן אוּמָּן, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה, על כלים שבידו, ואין אומרים שבאו לו מיד אביו, שהיה אומן ואין לו חזקה. וכן אָרִיס, ששנינו במשנתנו שאֵין לוֹ חֲזָקָה, אבל בֶּן אָרִיס יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה, ואם החזיק בקרקע שלש שנים, הרי היא בחזקת שלו, ואין הבעלים הראשונים יכול להוציאה מידו, ואף שאביו היה אריס באותה קרקע, אין אומרים שבאה אליו מיד האב שאין לו חזקה. אמנם גַּזְלָן, וּבֶן גַּזְלָן, אֵין לָהֶן חֲזָקָה, אבל בֶּן בֶּן גַּזְלָן, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה.
מבררת הגמרא את טעמי הדינים הללו שאמר רבי יוחנן: הֵיכִי דָמֵי – באיזה אופן נאמרו דינים אלו, אִי דְּקָא אָתוּ בְּטַעֲנָתָא דַאֲבוּהוֹן – אם טענו שירשו את החפץ או את הקרקע מאביהם, אֲפִלּוּ הָנָךְ נַמִּי לֹא – צריך להיות הדין שאפילו בן האומן ובן האריס אין להם חזקה, כיון שהם באים מכח אביהם, ואביהם עצמו לא היה נאמן לטעון טענה זו. וְאִי אָתוּ בְּטַעֲנָתָא דְּנַפְשַׁיְיהוּ – ואם הם באים בטענת עצמם, שקנו בעצמם את החפץ או את הקרקע מהבעלים הראשונים, הרי צריך להיות הדין שאֲפִלּוּ בֶּן גַּזְלָן נַמִּי [-גם כן] יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה, שהרי הוא טוען שהוא עצמו קנה זאת, ומה שאביו גזלן אין זו סיבה שלא להאמין לטענתם.
מתרצת הגמרא, לְעוֹלָם מדובר באופן דְּאָתוּ בְּטַעֲנָתָא דַאֲבוּהוֹן – שבאו בטענת אביהם, וּכְגוֹן דְּאָמְרִי עֵדִים בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ – ומדובר שהעידו עדים שהבעלים הראשונים הודה לאביהם שהחפץ או הקרקע אכן שייכים להם, ובזה יש חילוק בין אומן ואריס לבין גזלן, הָנָךְ – אלו, כלומר אומן ואריס, אִיכָּא לְמֵימַר קוּשְׁטָא קָא אָמְרִי – אנו אומרים שהודאת הבעלים הראשונים היתה אמיתית, וזו ראיה שהאומן קנה את החפץ והאריס קנה את הקרקע, ולכן אין מוציאים מיד הבנים. אבל גַּזְלָן, אַף עַל פִּי דְּאוֹדֵי לֵיהּ – הגם שהעדים מעידים שהבעלים הודה לגזלן בפני עדים, נַמֵּי לֹא – גם כן אין זו ראיה שאכן הגזלן קנה את החפץ כדין, כְּטעמו דְרַב כַּהֲנָא, דְּאָמַר, יתכן שבאמת הלה גזל ממנו את החפץ, אך אִי לָאו דְּאוֹדֵי לֵיהּ – אם לא היה מודה לו בפני עדים שאכן החפץ שלו, הֲוָה מַמְטֵי לֵיהּ וּלְחַמְרֵיהּ לְשַׁחְוָור – היה מלשין עליו למלכות, ומסגיר להם אותו ואת חמורו, ולכן הודה לו, וכיון שאין הודאה זו נחשבת כראיה כלל, ממילא אין מוחזקותו של בן הגזלן מועילה לו.
אָמַר רָבָא, יש פְּעָמִים שֶׁאפילו בֶּן בְּנוֹ שֶׁל גַּזְלָן גם כן אֵין לוֹ חֲזָקָה, הֵיכִי דָמֵי – ובאיזה אופן נאמר דין זה, גם לבן בנו של הגזלן אין חזקה, דְּקָא אָתֵי בְּטַעֲנָתָא דְאַבָּא דַּאֲבוּהּ – כגון שהוא בא בטענת אבי אביו, כלומר, שאינו טוען שהוא עצמו קנה את החפץ מהבעלים, ואף אינו טוען שאביו קנאו, אלא טוען שאבי אביו, הגזלן, הוא שקנאו, וכיון שהגזלן עצמו לא היה נאמן בטענה זו, אף בן בנו הבא מכוחו, אין לו חזקה.
מבררת הגמרא, הֵיכִי דָמֵי – באיזה אופן נחשב האדם כגַּזְלָן, שאין לו חזקה. ומבארת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כְּגוֹן שֶׁהֻחְזַק בְּגַזְלָנוּת עַל אוֹתָהּ שָׂדֶה. וְרַב חִסְדָּא אָמַר, אפילו אם לא הוחזק כגזלן על שדה מסוימת זו, כְּגוֹן האנשים שֶׁל בֵּית פְּלוֹנִי, שֶׁהוֹרְגִין נְפָשׁוֹת עַל עִסְקֵי מָמוֹן, ואדם מבית זה אינו נאמן שקנה את השדה או את החפץ מהבעלים, ואפילו אם הבעלים הודה בפני עדים, אין הודאתו כלום, וכפי שהתבאר שחשש מהגזלן ומחמת כן הודה.
