מעשה נוסף בענין זה: מעשה בקרקע שהיתה מוחזקת ביד אדם אחד, ובא חבירו וערער עליו וטען שהקרקע שלו, זֶה אוֹמֵר קרקע זו שֶׁל אֲבוֹתַי היא, וְזֶה אוֹמֵר קרקע זו שֶׁל אֲבוֹתַי היא, הַאי אַיְיתֵּי סָהֲדֵי דַּאֲבָהָתֵיהּ הִיא – המערער הביא עדים המעידים שקרקע זו היתה של אבותיו, וְהַאי – וחבירו, המחזיק בה, אַיְיתֵּי סָהֲדֵי דְּאָכְלָה שְׁנֵי חֲזָקָה – הביא עדים המעידים על כך שאכל את פירות הקרקע שלש שנות חזקה. אָמַר רַב חִסְדָּא, יש להעמיד את הקרקע בחזקת המחזיק בה, והטעם לכך, כי אם אכן היה מחזיק בקרקע בשקר ושלא כדין, מַה לּוֹ לְשַׁקֵּר – מדוע הוצרך לשקר ולומר שהקרקע היתה של אבותיו, אִי בָּעֵי אָמַר לֵיהּ מִינָּךְ זְבִינְתֵהּ וַאֲכַלְתֵּהּ שְׁנֵי חֲזָקָה – הרי אם היה רוצה היה יכול לומר אכן קרקע זו היתה של אבותיך והורישוה לך, ואני קניתיה ממך, והראיה לכך היא שאכלתי את פירות הקרקע שלש שנים, וכנגד טענה זו לא היו מועילים העדים המעידים שהקרקע היתה שייכת לאבותיו של המערער, שהרי אף המחזיק היה מודה בכך, וטוען שקנאה ממנו בעצמו, ולכן, אף עתה שאינו טוען כך, אלא טוען שהקרקע היתה של אבותיו, יש להאמינו.
אמנם אַבַּיֵי וְרָבָא, לֹא סְבִירָא לְהוּ הָא דְּרַב חִסְדָּא – אינם סוברים כסברא זו שאמר רב חסדא, וטעמם, כיון שראיית 'מַה לּוֹ לְשַׁקֵּר', בְּמָקוֹם עֵדִים [-נגד עדות העדים], לֹא אַמְרִינָן – אין אומרים, וכיון שכאן טען המחזיק שהקרקע היתה של אבותיו, ויש עדים המכחישים את טענתו, אין ראיית 'מה לו לשקר' מועילה להכחיש את עדותם, הִילְכָּךְ – ולכן הַדְרָא אַרְעָא לְהַאי דְאַיְיתֵי סָהֲדֵי דַּאֲבָהָתֵיהּ הִיא – חוזרת הקרקע לידיו של המערער שהביא עדים שהיתה הקרקע של אבותיו, וְהָדֻּר פֵּירֵי – וצריך המחזיק להחזיר את הפירות שאכל באותם שלש שנים שהחזיק בקרקע שלא כדין.
מוסיף הרי"ף, וְהוּא הַדִין, דְּאִי לֹא אַיְיתֵּי סָהֲדֵי דַּאֲכָלָהּ כְּלָל – שאם לא היה המחזיק מביא עדים כלל שאכל את פירות הקרקע, אלא רק היה טוען שהקרקע שלו, דְּהַדְרָא אַרְעָא וְהַדְרֵי פֵּירֵי – שחוזרת הקרקע למערער, וצריך הוא אף להחזיר את הפירות שאכל באותם שנים, אף שאין כלל עדים על אכילתו, ורק מפיו אנו יודעים על כך שאכל את פירות הקרקע. והטעם לכך, דְּכֵיוָן דְּאָתוּ סָהֲדֵי דַּאֲבָהָתֵיהּ דְּהַאי הִיא – כיון שבאו עדים והעידו שהקרקע שייכת לאבותיו של המערער, וְהַאי – ואילו המחזיק לֹא קָאָמַר לֵיהּ מִינָּךְ זְבִינְתֵהּ – לא טען ואמר למערער 'ממך קניתי קרקע זו', אֶלָּא קָאָמַר דְּמֵחֲמַת דַּאֲבָהָתֵיהּ דִּילֵיהּ אֲכָלָתָהּ – אלא טען שאכל את פירותיה מחמת שהיתה הקרקע של אבותיו, ובאו עדים והכחישוהו, מִמֵּילָא שַׁמְעִינָן – ממילא יש לנו להבין מכך, דְּלָאו פֵּירֵי דִּידֵיהּ אָכַל – שלא אכל את פירות עצמו, אֶלָּא דְחַבְרֵיהּ אָכַל – אלא אכל את פירות חבירו, הִילְכָּךְ מְהַדַּר לָהּ לְאַרְעָא וּלְפֵירֵי – לכן עליו להחזיר את הקרקע וגם את פירותיה, וְלֹא אַמְרִינָן – ואין אנו אומרים, הוֹאִיל וְלֵיכָּא סָהֲדֵי דְּאָכַל – כיון שאין עדים שאכל את הפירות, אַמְרִינָן – נאמר שייפטר לכל הפחות מתשלום הפירות, דמַה לּוֹ לְשַׁקֵּר, אִי בָּעֵי אָמַר לֹא אֲכַלִי – הרי אם היה רוצה, היה אומר שלא אכל כלל את הפירות, ומחמת כן יש להאמין לו שהפירות היו שלו, אין הדבר כן, אֶלָּא כֵּיוָן דְּאָתוּ סָהֲדֵי דַּאֲבָהָתֵיהּ הִיא – כיון שהעידו עדים שהקרקע היתה שייכת לאבותיו של המערער, וְהוּא קָאָמַר אֲכַלִי – והמחזיק מודה ואומר שאכל את פירות הקרקע, מִיחַיֵּיב לְאַהֲדוֹרֵי פֵּירֵי – חייב הוא להחזיר את פירות הקרקע, דְּלֹא אַמְרִינָן 'מָה לוֹ לְשַׁקֵּר', בְּמָקוֹם עֵדִים, ואף שאין העדים מעידים על אכילת הפירות, מכל מקום מעידים הם שהפירות שייכים למערער, שהוא בעל הקרקע, ומאחר והודה המחזיק שאכל את הפירות הללו, עליו להחזירם.
