ואם אָמַר לְהוּ המוחה לעדים, לֹא תָּפִיקוּ לְכוּ שׁוּתָא – לא יצא דבר זה מפיכם כלל, הָא קָאָמַר לְהוּ לֹא תָּפִיקוּ לְכוּ שׁוּתָא – הרי אמר להם בפירוש שלא יאמרו דבר זה לשום אדם, ולא רק למחזיק, ואם כן ודאי שלא יתפרסם הדבר, ולדברי הכל אין מחאה זו מועילה כלל.
אמנם אם אָמְרֵי לֵיהּ – אמרו עדי המחאה מעצמם, לֹא נַפְקָא לָן שׁוּתָא – לא יצא דבר זה מפינו כלל, שלא אמרנו זאת לשום אדם, אָמַר רַב פָּפָּא, הָא קָא אָמְרִי לֵיהּ לֹא נַפְקָא לָן שׁוּתָא – הרי הם מעידים שלא אמרו זאת לשום אדם, ובודאי לא הגיעה המחאה לאזני המחזיק, ואין זו מחאה המועילה. ואילו רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר, כָּל מִילְּתָא דְּלֹא רַמְיָא עֲלֵיהּ דְאִינִישׁ – כל דבר שאינו מוטל על האדם, אָמַר לֵיהּ – הרי הוא עשוי לאומרו, וְלָאו אַדַּעְתָּא – ואינו נותן דעתו לכך שאמרו, ואינו זוכר זאת כלל, ואף כאן, כיון שלא אמר להם המוחה שלא יאמרו דבר זה, אלא הם מעצמם מספרים שלא אמרוהו, יתכן שבאמת אמרו זאת, ואינם זוכרים זאת.
הגמרא מבארת עתה כמה פעמים צריך האדם למחות במי שמחזיק בקרקעו שלא כדין, ומביאה מעשה בענין זה: גִּידּוּל בַּר מִנְיוּמִי, הֲוֵי לֵיהּ הַהִיא מְחַיְיתָא לְמַחוֹיֵי – היתה לו מחאה למחות, כלומר, היה אדם שהחזיק בקרקעו שלא כדין, ורצה למחות על כך בפני עדים, כדי שלא תועיל לאותו אדם חזקתו, אַשְׁכְּחִינְהוּ – מצאם גידול בר מניומי לְרַב הוּנָא, וּלְרַב חִיָּיא בַּר רַב, וּלְרַב חִלְקִיָּה בַּר טוֹבִי, וּמָחָה קַמַּיְיהוּ – ומחה בפניהם על אותו אדם, המחזיק בקרקע שלו שלא כדין. לְשָׁנָה – לאחר שנה, שבה המשיך אותו אדם והחזיק בקרקע של גידול בר מניומי, הָדַר אֲתָא לְמַחוֹיֵי קַמַּיְיהוּ – חזר גידול בר מניומי ורצה למחות בפניהם פעם נוספת, אָמְרוּ לֵיהּ אותם אמוראים, לֹא צְרִיכַת – אינך צריך לחזור ולמחות פעם נוספת, כיון דהָכֵי [-כך] אָמַר רַב, כֵּיוָן שֶׁמִּיחָה בעל הקרקע בשָׁנָה הרִאשׁוֹנָה, שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְחוֹת פעם נוספת.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אף על פי שאמר רב שאם מחה בשנה הראשונה אינו צריך לחזור ולמחות, היינו רק לגבי אותם שלש שנים ראשונות, וּמכל מקום צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּסוֹף כָּל שָׁלֹשׁ וְשָׁלֹשׁ שנים, שאם לא כן יטען המחזיק, כיון שראיתי ששתקת שלש שנים, לא שמרתי עוד על שטר המכירה, וכן יכול הוא לטעון שאמנם בשעה שערער היה ערעורו נכון, אך לאחר מכן קנה ממנו את הקרקע, והחזיק בה שלש שנים לאחר המכירה.
תָּאנֵי בַּר קַפָּרָא – שנה בר קפרא ברייתא זו, המחזיק בקרקע של חבירו, ועִרְעֵר הבעלים הראשון ואמר לעדים שהלה מחזיק בקרקעו שלא כדין, וּלאחר זמן חָזַר וְעִרְעֵר פעם נוספת, אִם מֵחֲמַת טַעֲנָה הָרִאשׁוֹנָה עִרְעֵר, וכגון שבשני הערעורים טען שהלה משתמש בקרקעו בגזילה, אֵין לוֹ חֲזָקָה. וְאִם לָאו – אך אם לא ערער מחמת אותה טענה, אלא מחמת טענה אחרת, וכגון שבערעור הראשון טען שהלה גזל ממנו את הקרקע, ובערעור השני טען שהקרקע נמצאת אצלו בתורת משכון, כיון שטענותיו של המערער סותרות זו את זו, יֵשׁ לוֹ למחזיק חֲזָקָה.
