אָמַר רָבָא, וְהַוְיָא מוֹדָעָא לַחֲבֵרְתָּהּ – שטר מתנה זה, שנכתב בסתר, ומחמת כן אינו מועיל להקנות את המתנה הכתובה בו, יכול לשמש כ'מודעא' למתנה שנתן בעל הקרקע לאחר מכן, כלומר, אם אמר לעדים לכתוב בסתר שטר מתנה על קרקע מסוימת לראובן, ולאחר זמן נתן את אותה קרקע לשמעון, וטוען שהמתנה לשמעון היתה שלא מרצונו, וכהוכחה לכך מביא את שטר המתנה המוסתרת שכתב בתחילה לראובן, הרי זו ראיה שאכן היתה מתנה זו שניתנה לשמעון בעל כרחו, והרי היא בטילה.
אָמַר רַב פַּפִּי, הָא דְּרָבָא – דין זה שהובא בשם רבא, ששטר מתנה מוטמנת יכול לשמש כ'מודעא' למתנה שניתנה לאחר מכן, לָאו בְּפֵרוּשׁ אִיתְּמַר – לא נאמר על ידי רבא בפירוש, אֶלָּא מִכְלָלָא אִיתְּמַר – יש ללמוד כן מתוך מעשה שהיה ופסק בו רבא את הדין, דְּהַהוּא גַּבְרָא דְאָזִיל לְקִדּוּשֵׁי אִיתְּתָא – מעשה באדם שהלך לקדש אשה, אָמְרָה לֵיהּ אותה אשה, אִי כָּתַבְתְּ לִי לְכוּלְּהוּ נִיכְסָךְ – אם תכתוב לי את כל נכסיך במתנה, הַוְיָאנָא לָךְ – אסכים להתקדש לך, וְאִי לֹא, לֹא הַוְיָאנָא לָךְ. אָזֵיל כָּתְבִינְהוּ נִיהֲלָהּ לְכוּלְּהוּ נִיכְסֵיהּ – הלך אותו אדם לכתוב לאותה אשה את כל נכסיו במתנה, אך קודם שעשה זאת שָׁמַע את הדבר בְּרֵיהּ קְשִׁישָׁא – בנו הגדול של אותו אדם, מנישואיו הראשונים, קָם וְצָוַוח בפני אביו ואָמַר לֵיהּ, וְהַהוּא גַּבְרָא מַה תְּהֵא עֲלֵיהּ – מה יהא על 'אותו אדם', כלומר, מה תתן לי מכל נכסיך, אם אתה כותב את כולם במתנה לאשה זו. אָמַר לְהוּ – אמר אותו אדם לעדים, זִילוּ אִיטַּמַּרוּ – לכו והטמינו את עצמכם בְּמקום ששמו עֵבֶר יְמִינָא, וּכְתוֹבוּ לֵיהּ – וכיתבו שטר מתנה על נכסי לבן זה, ועשה כן בסתר כדי שלא תשמע על כך אותה אשה ותימנע מלהתקדש לו. ולאחר זמן באו הבן והאשה לתבוע את נכסיו, כל אחד ושטרו בידו. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא לְדִינָא – באו לדין לפני רבא, אָמַר לְהוּ רבא, לֹא מַר קָנָה וְלֹא מַר קָנָה – לא הבין קנה את הנכסים שנכתבו לו, ולא האשה קנתה נכסים אלו. מַאן דְחָזָא – ומי שראה את רבא פוסק דין זה סָבַר, שטעמו של רבא הוא מִשּׁוּם דְּהַוְיָא מוֹדָעָא לַחֲבֵרְתָּהּ – כיון ששטר המתנה הראשון, שנכתב לבן, נחשב כ'מודעא' וכגילוי דעת שהמתנה שיכתוב אחר כך לאשה נעשתה בעל כרחו ושלא מרצונו, ולכן אף שלא הועיל שטר המתנה לקנות לבן את הנכסים, כיון שהיתה זו מתנה מוטמנת, הועיל הוא להוכיח שהמתנה לאשה לא נעשתה מרצונו ומדעתו, ולכן לא קנתה. ודוחה זאת הגמרא, וְלֹא הִיא – אין ללמוד ממעשה זה שהשטר הראשון, של המתנה המוטמנת, משמש כמודעא לשטר השני שנכתב לאחר זמן, וטעם החילוק, הָתָם – שם, באותו מעשה, הטעם שהתבטלה המתנה של האשה הוא כיון דְּמוֹכְחָא מִילְּתָא דְּמִשּׁוּם אוֹנְסָא הוּא דְכָתַב לָהּ – היתה ראיה חיצונית לכך שכתב לה את המתנה מחמת אונס, שהרי לא הסכימה להתקדש לו עד שיכתוב לה את כל נכסיו, וכיון שהיה אנוס בדבר, לא חלה מתנתו, אבל הָכָא – כאן, שכתב שתי מתנות בזו אחר זו, והראשונה היתה מתנה מוטמנת, אין מכך כל ראיה שגם המתנה השניה בטילה, שהרי יתכן שמַר נִיחָא לֵיהּ דְּלִיקְנֵי – לשני נח לו להקנות, ולכן כתב לו שטר מתנה רגיל, וּמַר לֹא נִיחָא לֵיהּ דְּלִיקְנֵי – ורק לראשון לא רצה להקנות, ולכן כתב לו מתנה מוטמנת.
כפי שהתבאר לעיל, הובאו שתי לשונות בדעת רב יוסף, האם רק כשאמר לעדי המתנה להסתתר המתנה בטילה, או כל זמן שלא אמר להם לכתוב שטר זה בגלוי, המתנה בטילה, וביארה שם הגמרא שהנפקא מינה בין שתי הלשונות היא באופן שאמר לעדים לכתוב שטר מתנה בסתמא, שלא אמר להם לכותבו בסתר, ולא אמר להם לכותבו בגלוי ובפרסום. מבררת הגמרא את ההלכה בנידון זה: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה בנידון זה, סְתָמָא מַאי – מה הדין של שטר מתנה הכתוב סתם, ולא כתוב בו שציוה הנותן לכותבו בגלוי, האם הוא מועיל להקנות את המתנה. רָבִינָא אָמַר, לֹא חַיְישִׁינָן – אין חוששים לבטל מתנה זו מחשש שמא היתה זו מתנה מוסתרת, וזכה המקבל במתנה. רַב אַשִּׁי אָמַר, חַיְישִׁינָן למתנה זו שמא היא מתנה מוסתרת, וצריך הנותן לצוות שיכתבו את שטר המתנה בגלוי. פוסקת הגמרא, וְהִלְכְתָא – וההלכה היא דחַיְישִׁינָן, ולכן סתם מתנה, שלא נכתב בה שציוה הנותן על העדים לכתוב את השטר בפרהסיא ובגלוי, לא קנאה המקבל.
