שנינו במשנה, 'הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה'. הגמרא מביאה מעשה בענין השייך להלכה זו: הַהוּא גַּבְרָא דְּדָר – מעשה באדם שהיה דר בְּמקום ששמו קַשְׁתָּא, בְּעִילִּיתָא – בעלייה, בקומה העליונה של אחד הבתים, במשך אַרְבַּע שְׁנִין, לאחר אותם ארבע שנים אֲתָא מָארֵיהּ דְּבֵיתָא – בא בעל הבית, אַשְׁכְּחֵיהּ – ומצאו שהוא דר ברשותו, ואָמַר לֵיהּ, מַאי בָּעֵית בְּהַאי בֵּיתָא – מה מעשיך בבית זה, השייך לי. אָמַר לֵיהּ – השיב לו המחזיק, מִפְּלַנְיָא זְבִינְתֵיהּ – קניתי את העליה מאדם פלוני, דְּזַבְּנֵיהּ מִינָּךְ – שהוא קנאה ממך. אֲתָא לְקַמֵּיהּ – בא דין זה לפניו דְרַבִּי חִיָּיא, אָמַר לֵיהּ רבי חייא למחזיק, כיון שאינך יודע בעצמך שאותו פלוני אכן קנה את העליה מבעליה הראשונים, לכן אִי אִית לָךְ סָהֲדֵי דְּדָר בֵּיהּ הַהוּא מִקַּמָּךְ אֲפִלּוּ חַד יוֹמָא – אם יש לך עדים שאותו אדם שמכר לך את העליה דר בה אפילו יום אחד, מוֹקְמִינָן לֵיהּ בְּיָדָךְ – אעמיד את העליה ברשותך, כיון שארבע השנים שהחזקת בעליה מוכיחות שאכן העליה נמכרה לאותו אדם שמכרה לך, ומחמת כן לא ערער הבעלים הראשונים כל אותם שנים, וְאִי לֹא – אך אם אין לך עדים על כך, לֹא אעמיד את העליה ברשותך, כיון שאתה מודה שלא קנית את העליה מהבעלים הראשונים, ואין כל ראיה לכך שאכן אותו אדם שמכר לך את העליה קנאה מהבעלים.
אָמַר רַב, באותו זמן שבא מעשה זה לפניו, הֲוָה יָתִיבְנָא קַמֵּיהּ דַּחֲבִיבִי – הייתי יושב לפני דודי, רבי חייא, וְאָמְרִי לֵיהּ – ואמרתי לו, מדוע צריך המחזיק להביא ראיה שאותו אדם שמכר לו את העליה דר בה לפחות יום אחד, וְכִי אֵין אָדָם עָשׂוּי לִיקַּח וְלִמְכֹּר בַּלַּיְלָה – וכי אין זה דבר מצוי, שאדם קונה נכס ומוכר אותו באותו לילה, בלא שידור בו אפילו יום אחד, אם הזדמן לו קונה שישלם לו כראוי. ומוסיף רב ואומר, אף שרבי חייא סבר שיש צורך בעדות על כך שהמוכר דר בעליה לפחות יום אחד, וַחֲזִיתֵיהּ לְדַעְתֵּיהּ – מכל מקום הכרתי בדעתו של רבי חייא, דְּאִי אָמַר לֵיהּ קַמָּאֵי דִּידִי זַבְנָהּ מִינֵּיהּ – שאם היה אותו מחזיק טוען ואומר שבפניו קנה אותו פלוני את העליה מיד הבעלים הראשונים, הֲוָה מְהֵימָן – היה נאמן בטענתו, מִיגּוֹ – מתוך כך דְּאִי בָּעֵי אָמַר – שאם היה רוצה לשקר היה אומר זְבִינְתֵיהּ מִינָּךְ – אני עצמי קניתי את העליה ממך, מְהֵימָן – והיה נאמן בטענה זו, שהרי החזיק בעליה ארבע שנים.
אָמַר רָבָא, כְּוָותֵיהּ דְרַבִּי חִיָּיא מִסְתַּבְּרָא – מסתבר לפסוק הלכה כדברי רבי חייא, שצריך המחזיק להביא ראיה שאותו אדם שמכר לו את העליה דר בה לפחות יום אחד [ושלא כדברי רב, שאמר שכיון שאדם עשוי לקנות ולמכור באותו לילה, אין צורך בעדות זו], דְּקָתָּנֵי – שהרי שנינו במשנתנו, וְהַבָּא מֵחֲמַת יְרֻשָּׁה אֵינוֹ צָרִיךְ טַעֲנָה, כלומר, אדם שירש קרקע מאביו, אינו צריך לטעון ולהסביר כיצד הגיעה הקרקע לרשות אביו, אמנם יש לדייק מכך, שרק טָעֲנָה הוּא דְּלֹא בָּעֵי – אינו צריך לטעון טענה, הָא רְאָיָה דְּדָר בָּהּ אֲבוּהַּ בָּעֵי – אך צריך הוא להביא ראיה לעצם הדבר שאביו דר שם והוריש לו את הקרקע, והוא הדין בבא מחמת מכירה, שטוען שקנאה מפלוני שקנה מהבעלים הראשונים, שאמנם אינו צריך טענה, אך צריך הוא להביא ראיה לעצם הדבר שהיתה הקרקע מוחזקת ביד אותו אדם שמכר לו לכל הפחות יום אחד. וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה, כדבי רבי חייא.
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, נִרְאֶה בּוֹ, מַאי – מה הדין באופן שאין עדים על כך שאותו פלוני החזיק באותה קרקע אפילו יום אחד, אך יש עדים שראוהו מהלך באותה קרקע. אַבַּיֵי אָמַר, הִיא הִיא – הדינים שוים, וכפי שמועילה עדות שהחזיק בקרקע יום אחד, מועילה עדות שראוהו מהלך בה. רָבָא אָמַר, אין ההליכה בקרקע מוכיחה שהיתה שלו, כיון דעָבֵיד אִינִישׁ דְּסָאֵיר וְלֹא זַבִּין – אדם עשוי לסייר ולהלך בקרקע כדי לבודקה אם היא טובה לפניו ורוצה לקנותה, ולבסוף אינו קונה אותה, וְהִילְכְתָא כְּרָבָא – וההלכה היא כרבא, שאין ההליכה בקרקע מוכיחה שהיתה ברשותו יום אחד.
