מסכת בבא בתרא, פרק ג, שיעור 86

הגמרא ממשיכה ומבארת את דברי שמואל לגבי השותפין: 'וּמְעִידִין זֶה לָזֶה', שאם בא אחד לערער על חלקו של חבירו, יכול שותפו להעיד לטובתו, ואף שלכאורה הוא נוגע בעדותו, שהרי אם אותו מערער יטול מחלקו של חבירו, תקטן כל השדה המשותפת, ויפסידו שניהם בשוה, היינו בְּמִידִי דְּמִסְתַּלֵּיק מִינֵּיהּ – באופן שהשותף הבא להעיד סילק את עצמו מחלקו בשדה, ונתן הכל במתנה לשותפו, ומעתה אין לו כל נגיעה בדבר, ונאמן הוא להעיד, וְקָנוּ מִינֵּיהּ – וקיבלו מידו בקנין על סילוק זה שלא יוכל לחזור בו, ואמנם גם באופן זה יתכן שיש לו נגיעה בעדותו, שהרי אם הוא חייב ממון לאדם אחר, ואין לו מהיכן לשלם, הרי אם תישאר הקרקע ביד שותפו, יוכל אותו בעל חוב לגבות מהקרקע שביד השותף, ואילו אם יטול אותה המערער לא יוכל בעל חובו לגבותה ממנו, וְלכן יש לומר שמדובר באופן דקָא מְקַבֵּל עֲלֵיהּ אַחֲרָיוּת דְּאַתְיָא מֵחֲמָתֵיהּ – שהשותף שהקנה את חלקו לחבירו קיבל על עצמו אחריות על כל נזק שיקרה לחבירו מחמתו, דְּאִי אָתֵי בַּעַל חוֹב דִּידֵיהּ וְטָרִיף לְהַהִיא אַרְעָא מִשּוּתָּפֵיהּ – שאם יבוא בעל חובו של הנותן ויגבה את חובו מהשדה שביד השותף, מְשַׁלֵּם לֵיהּ מִדִּידֵיהּ – ישלם לו משלו, דְּאִי לָאו הָכֵי – שאם לא יכתוב לו כן, הֲוָה לֵיהּ – הרי הוא עדיין נוֹגֵעַ בְּעֵדוּתוֹ, דְּאַמְרִינָן – שהרי כך אמרו בגמרא, 'וּמְעִידִין זֶה לָזֶה', אַמַּאי – מדוע נאמן השותף להעיד לחבירו, והרי נוֹגְעִין בְּעֵדוּתָן הֵן. ותירצה הגמרא, הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן, דְּכָתִיב לֵיהּ 'דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עַל שָׂדֶה זוֹ', והמשיכה הגמרא והקשתה, וְכִי כָּתִיב לֵיהּ הָכִי מַאי הֲוֵי – ומה התועלת בכך שיכתוב לו לשון זו, וְהָתָנִי – והרי כך שנינו בברייתא, הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ השותף עמו בשדה, דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עַל שָׂדֶה זוֹ, וְאֵין לִי עֵסֶק בָּהּ, וְיָדִי מְסֻלֶּקֶת מִמֶּנָּה, לֹא אָמַר כְּלוּם, כיון שאין שותף יכול להסתלק מחלקו בשותפות, אלא צריך הוא להקנות את חלקו לחבירו באופן המועיל. ותירצה הגמרא, הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן, בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ – באופן שעשו קנין בדבר, ועל ידי קנין זה זכה חבירו בחלקו. המשיכה הגמרא והקשתה, וְכִי קָנוּ מִיָּדוֹ מַאי הֲוֵי – מה התועלת בכך שהקנה את חלקו לחבירו, והרי עדיין יש לו תועלת מכך, שהֲרֵי מַעֲמִידָהּ בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ, שאם יבוא בעל חובו לגבות ממנו את חובו ולא יהיו לו מעות לשלם לו, יוכל לגבות את השדה מיד השותף בפרעון החוב, ומוכיחה הגמרא שתועלת זו נחשבת כנגיעה בעדות, וַהרי אָמַר רַבִּין בַּר שְׁמוּאֵל, מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת, והיינו באופן שאם הנושה במוכר יבוא ויגבה את הקרקע מיד הקונה, לא יתחייב המוכר לשלם לו על כך, אֵין מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ – אין המוכר יכול להעיד לטובת הקונה ולהעמיד את השדה ברשותו של הקונה, מִפְּנֵי שיש לו תועלת בדבר, שֶׁהרי בכך הוא מַּעֲמִידָהּ בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ, שיוכל לגבותה ממנו, והוא יפטר בכך מחובו. ותירצה הגמרא, הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן, דְקַבִּיל עֲלֵיהּ אַחֲרָיוּת – שהשותף שנתן את חלקו לשותפו קיבל על עצמו אחריות אם יטלוה מיד המקבל. ממשיכה הגמרא ומבררת, אַחֲרָיוּת דְּמַאן – איזו אחריות קיבל על עצמו השותף, אִי לֵימָא אַחֲרָיוּת דְעַלְמָא – אם קיבל על עצמו אחריות מפני מערערים חיצוניים שיבואו לערער על השדה, וכְּגוֹן, דְּאִי נָפִיק עָלֶיהָ עִרְעוּר מֵחֲמַת גַּזְלָנוּתָא – שאם יצא ערעור על השדה שהיא גזולה בידו, מְשַׁלֵּם לֵיהּ מִדִּילֵיהּ – ישלם לו מכספו, כָּל שֶׁכֵּן דַּהֲוָה לֵיהּ נוֹגֵעַ בְּעֵדוּתוֹ, דְּנִיחָא לֵיהּ דְּלֹא נַפְקָא אַרְעָא מִידֵיהּ – שהרי נח לו שלא תצא הקרקע מיד שותפו, כִּי הֵיכִי דְּלֹא לֶהְדַּר עֲלֵיהּ וּמְשַׁלֵּם דְּמֵי – כדי שלא יחזור אליו השותף ויתבע ממנו את דמי השדה שהוציאו מידו. אֶלָּא מדובר שקיבל על עצמו אַחֲרָיוּת דְּאַתְיָא מֵחֲמָתֵיהּ – אחריות על נזק שיבוא עליו מחמת עצמו, כְּגוֹן, דְּאִי אָתֵי בַּעַל חוֹב דִּידֵיהּ – שאם יבוא הבעל חוב הנושה בשותף שנתן את חלקו, וְטָרִיף לָהּ מִינֵּיהּ דְּשׁוּתָּפֵיהּ – ויטול את השדה מיד השותף המקבל, מְשַׁלֵּם לֵיהּ מִדִּילֵיהּ – ישלם לו מכספו, דְּהַשְׁתָּא – שהרי עתה, וַדַּאי לָאו נוֹגֵעַ בְּעֵדוּתוֹ הוּא, ולכן נאמן הוא בעדותו.