גּוּפָא – גוף הדין שהוזכר לעיל, כך הוא, אָמַר רַבִּין בַּר שְׁמוּאֵל, מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דִּשְׁמוּאֵל, הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ, שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת – לא התחייב המוכר לשלם לקונה ממון אם בעלי חובותיו של המוכר יטלו ממנו את הקרקע תמורת החוב, אם יצא ערעור על הקרקע, וטוען המערער שהקרקע אינה של הקונה, אֵין המוכר מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ שהיא שלו, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידָהּ בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ, כלומר, יש למוכר רווח בעדותו, שעל ידי זה אם לא ישלם את חובו לנושים בו, יוכלו לגבות מקרקע זו, והוא לא יצטרך לשלם לקונה את תמורתה, והרי הוא נוגע בעדות זו, ופסול לה.
מבררת הגמרא, הֵיכִי דָמֵי – באיזה אופן שייך חשש נגיעה זה, אִי אִית לֵיהּ אַרְעָא אַחֲרִיתָא – אם יש למוכר קרקע אחרת, ברשותו, עֲלָהּ הֲדַר – הרי המלוה שלו גובה אותה ממנו, וְלֵית לֵיהּ מִן דִּינָא לְמִטְרָף לָהּ לַהַאי – והדין הוא שאינו יכול להוציא את הקרקע מיד הלוקח, שהרי אין גובים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין, וְאַמַּאי אֵינוֹ מֵעִיד. וְאִי דְּלֵית לֵיהּ אַרְעָא אַחֲרִיתָא – ואם מדובר באופן שאין למוכר קרקע אחרת ברשותו, מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד – מה יש לו לעשות, ומה התועלת שתהיה לו מעדותו, הָא לֵיכָּא גַּבֵּיהּ דְּלֹוֶה מַאי דְּשָׁקִיל בַּעַל חוֹב וְלֹא מַאי דְּשָׁקִיל לוֹקֵחַ – הרי אין ללוה נכסים כלל, ובין כך, גם אם לא יעיד לטובת הלוקח, אין המלוה יכול לגבות ממנו כלום, וכמו כן אין הלוקח יכול לגבות ממנו כלום, וְאַמַּאי אֵינוֹ מֵעִיד, והרי אין לו כל נגיעה בעדותו [ואף שאם לאחר זמן יתעשר יוכל המלוה לגבות ממנו את חובו, ואם כעת תהיה הקרקע ברשות הלוקח ויגבנה המלוה, לא יוכלו עוד המלוה והלוקח לתבוע ממנו כלום, מכל מקום אין אדם נחשב כנוגע בעדותו אלא אם כן יש לו כעת רווח מהעדות, ואין אדם מישראל חשוד להעיד שקר מחמת ספק רווח בעתיד].
וּמְפַרְקִינָן – ותירצה הגמרא, לְעוֹלָם מדובר בדברי שמואל באופן דְּלֵית לֵיהּ אַרְעָא אַחֲרִיתָא – שאין ללוה, המוכר, קרקע אחרת לשלם ממנה את חובו, וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּאֵינוֹ מֵעִיד – והטעם שאינו נאמן להעיד לטובת הקונה, דְּנִיחָא לֵיהּ דְּתֵיקוּם אַרְעָא בְּיָדָא דְלוֹקֵחַ – כיון שנח לו שתישאר הקרקע ביד הקונה, כִּי הֵיכִי דְּלֵיתֵי בַּעַל חוֹב וְלֵיפְּקַהּ מִינֵּיהּ – כדי שיוכל הנושה בו לבוא ולגבותה מהקונה, מִשּׁוּם דְּלֹא נִיחָא לֵיהּ דְּלֶהֱוֵי – כיון שאינו רוצה להחשב כ'לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם' (תהילים לז כא) [אמנם ודאי שאיסור עדות שקר חמור יותר, אך כוונת הגמרא שאותו אדם אינו רוצה להחשב בעיני הבריות כ'לוה רשע ולא ישלם', ומחמת כן יתכן שיעבור על איסור עדות שקר (רמב"ן)].
תמהה הגמרא, סוֹף סוֹף, אם יעשה כן, נמצא שלְגַבֵּי לוֹקֵחַ נַמֵּי לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם הוּא – אם אכן יטול המלוה שלו את הקרקע מהלוקח, ייחשב הוא כ'לוה רשע' ביחס ללוקח, שהרי נטל ממנו מעות של מכירת הקרקע, ולבסוף לא נשארה הקרקע ביד הלוקח, וְלֹא נָפִיק לֵיהּ מֵהַאי שְׁמָּא – ואינו יוצא מכלל שם זה של 'לוה רשע', [וְכֵיוָן דְּסוֹף סוֹף לֹא נָפִיק לֵיהּ מֵהַאי שְׁמָא], לָאו נוֹגֵעַ בְּעֵדוּתוֹ הוּא, שהרי לו עצמו בין כך אין ממון לשלם שום חוב, ואין הבדל אם יהיה 'לוה רשע' ביחס למלוה שלו, או ביחס לקונה ממנו, וְאם כן אַמַּאי אֵינוֹ מֵעִיד, והרי אין לו כל נגיעה בעדותו.
וּמְפַרְקִינָן – ותירצה הגמרא, לְגַבֵּי לוֹקֵחַ, אם אכן יגבה המלוה שלו את הקרקע מיד הלוקח, לָאו 'לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם' הוּא, כיון דְּאָמַר לֵיהּ המוכר לקונה, לְהָכִי זַבְנֵי לָךְ – מחמת טעם זה מכרתי לך את הקרקע שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת, כדי שאם יוציאו אותה מידך לא תהיה לך כל תביעה עלי, ונמצא שאינו נחשב כלפיו הלוקח כ'לוה רשע', ונח לו יותר שהמלוה שלו יגבה את הקרקע מיד הלוקח, ולְפִיכָךְ אֵינוֹ מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידָהּ בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ.
הָדֵין הוּא פֵּירוּשָׁא דְּהַאי שְׁמַעְתָּא – זהו הפירוש של סוגיא זו, וּוַדַּאי שְׁמַעְתָּא דְּבָעֵי צִילּוּתָא הִיא – ובודאי זו סוגיא המצריכה בירור וביאור, וְחָזֵינָא בָּהּ פֵּירוּשָׁא דְּלֹא דַּיֵּק – וראיתי בה פירוש שאינו מדויק, וּמִשּׁוּם הָכֵין קָא פָּרִישְׁנָא לָהּ – ומחמת כן פירשתי את כל הסוגיא.
