משנה ד: הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה קַרְקַע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, קָנָה קַרְקַע. הִגְדִּילוּ, לֹא יְשַׁפֶּה. וְהָעוֹלֶה מִן הַגֶּזַע, שֶׁלּוֹ. וּמִן הַשָּׁרָשִׁים, שֶׁל בַּעַל הַקַּרְקַע. וְאִם מֵתוּ, אֵין לוֹ קַרְקַע. קָנָה שְׁלֹשָׁה, קָנָה קַרְקַע. הִגְדִּילוּ, יְשַׁפֶּה. וְהָעוֹלֶה מִן הַגֶּזַע וּמִן הַשָּׁרָשִׁין, שֶׁלּוֹ. וְאִם מֵתוּ, יֶשׁ לוֹ קַרְקַע:
הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה את הקַרְקַע שבין האילנות. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, קָנָה גם את הקַרְקַע שביניהם. ולדעת תנא קמא, שאין לו קרקע, אם הִגְדִּילוּ – צמחו והתרחבו הענפים, לֹא יְשַׁפֶּה – אין בעל הקרקע רשאי לחותכם הגם שהצל מפריע לשדהו, דכיון שלא מכר לו קרקע ממש, שעבד את הקרקע שלו לתועלת האילנות, ואינו רשאי לקוצצם, וְהָעוֹלֶה – הצומח מִן הַגֶּזַע, שֶׁלּוֹ – של קונה האילנות. וְהצומח מִן הַשָּׁרָשִׁים, שהן למטה מהקרקע, הרי זה שֶׁל בַּעַל הַקַּרְקַע. וְאִם מֵתוּ, אֵין לוֹ קַרְקַע.
קָנָה שְׁלֹשָׁה אילנות, לדברי הכל קָנָה גם את הקַרְקַע שביניהן [ובתנאי שיש בין אילן לאילן מרחק שהוא בין ארבע לשש עשרה אמה, ובאופן זה קונה את הקרקע שביניהן, ושתחתיהן, וגם מחוצה להם כשיעור שיעמוד שם המלקט את הפירות עם סל להכניס בו את הפירות], ולכן אם הִגְדִּילוּ הענפים, יְשַׁפֶּה – רשאי בעל השדה לקוצצם כדי שלא יזיקו לזרעים שבשדה, כיון שלא שעבד לו את הקרקע שלו, וְהָעוֹלֶה – הצומח, בין מִן הַגֶּזַע וּבין מִן הַשָּׁרָשִׁין, שֶׁלּוֹ – של בעל העצים. וְאִם מֵתוּ העצים, יֶשׁ לוֹ קַרְקַע – נשארת שייכת לו הקרקע של מקומם.
