תמהה הגמרא, וּלדעת חכמים, אִי אֵין הַדָּמִים רְאָיָה – אם אין הדמים מוכיחים, ולכן אף ששילם מחיר של צמד ובקר, כיון שאמר 'צמד' אינו מקבל את הבקר, ומשמע שמכירת הצמד קיימת, נֶיהֱוֵי בִּטּוּל מֶקַח – יהא הדין שהמקח בטל, ודין אדם המוכר לחבירו חפץ במחיר גבוה משוויו האמיתי, שאם היה ההפרש יותר משישית, המקח בטל. וְכִי תֵּימָא – ואם תרצה לתרץ ולומר, כִּי הַאי גַּוְונָא קָא סָבְרִי רַבָּנָן לֹא הֲוֵי אוֹנָאָה – שבאופנים מעין אלו סוברים חכמים שאין דיני אונאה כלל, כיון שלפעמים אדם זקוק לצמד כדי לחרוש את שדהו, ואם לא יעשה כן יפסיד ממון רב, ומחמת כן הוא מסכים לשלם על הצמד לבדו סכום גדול מאד, ולכן אין באופן זה דין אונאה, וְהָא תְּנָן – והרי שנינו במשנה (ב"מ נו:) לגבי דיני אונאה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, בְּהֵמָה, וּמַרְגָּלִית, אֵין לָהֶן אוֹנָאָה, כיון שספר תורה אין קץ לשוויו, ובהמה לפעמים רוצה האדם להתאימה לבהמה אחרת הקיימת ברשותו, וכן לגבי מרגלית, לפעמים רוצה האדם להתאימה למרגלית דומה שקיימת ברשותו, ולכן מוכן האדם לשלם עליהם סכום גדול בהרבה משוויים, ועל כך אָמְרוּ לוֹ חכמים, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא אֶת אֵלּוּ – לא אמרו שאין דיני אונאה אלא באותם דברים הנלמדים מפסוקים, והיינו בקרקעות עבדים ושטרות, ולא בשאר דברים, הרי שאין חכמים מודים לטעמו של רבי יהודה, ואם כן גם כאן אין אומרים שלא תהיה אונאה במכירת הצמד [ובאמת יכלה הגמרא להוסיף ולהקשות, שאפילו לדעת רבי יהודה, שאומרים סברא זו, לא אמרו כן אלא בספר תורה, בהמה ומרגלית, ולא בדברים אחרים, ואם כן במכירת הצמד ודאי שאין סברא זו שייכת].
מתרצת הגמרא, מַאי – מה ביאור הלשון 'אֵין הַדָּמִים רְאָיָה' שאמרו חכמים במשנתנו, דְּהֲוֵי בִּטּוּל מֶקַח, ואף מכירת הצמד אינה מתקיימת.
וְאִי בָּעֵית אֵימָא – ואם תרצה אומר לך תירוץ אחר, כִּי אָמוּר רַבָּנָן כָּאן – מה שאמרו חכמים בדיני אונאה, שביותר משישית מתבטל המקח, היינו בִּכְדֵי שֶׁהַדַּעַת טוֹעָה – בסכום כזה שיתכן שהקונה או המוכר טעו בו, ולא נתנו ליבם שאין זה שוויו האמיתי של החפץ, ואילו כָּאן, במכירת הצמד במחיר של צמד ובקר, בִּכְדֵי שֶׁאֵין הַדַּעַת טוֹעָה – זו טעות בסכום גדול כל כך שלא יתכן לומר שטעה בו הקונה, ולכן אֵימָר מַתָּנָה יָהֵיב – אנו אומרים שהיתה כוונתו לתת סכום זה במתנה למוכר, וכדי לתת לו את המתנה בדרך כבוד, עשה כן בדרך מקח, ולכן אין המכירת מתבטלת.
משנה
הַמּוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר, לֹא מָכַר אֶת כֵּלָיו המשמשים למשא, כגון שקים וכדומה, ואפילו היו על גבו בשעת המכירה [אבל את הכלים המשמשים לרכיבה, כגון אוכף ומרדעת, קנה]. נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר, מָכַר גם אֶת כֵּלָיו המשמשים למשא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, פְּעָמִים שהכלים מְכוּרִין וּפְעָמִים שאֵינָן מְכוּרִין. כֵּיצַד, הָיָה חֲמוֹר עומד לְפָנָיו, וְכֵלָיו עָלָיו, ואָמַר לוֹ הקונה למוכר 'מְכוֹר לִי חֲמוֹרְךָ זֶה', משמע שימכרנו לו כפי שהוא, עם הכלים שעליו, ולכן באופן זה כֵלָיו מְכוּרִין. אבל אם אמר לו 'חֲמוֹרְךָ הוּא', הרי זה כשואלו האם זהו חמורו ויסכים למוכרו לו, והרי הוא כקונה 'חמור' סתם, ולכן אֵין כֵּלָיו מְכוּרִין, ואפילו היו עליו בשעת המכירה.
