שנינו במשנה, 'פֵּרוֹת כַּוֶּרֶת, נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה נְחִילִים וּמְסָרֵס'. בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא – בברייתא שנינו מהו לשון 'מסרס' שאמרה המשנה, נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה נְחִילִים בָּזֶה אַחַר זֶה, מִכָּאן וְאֵילָךְ, נוֹטֵל אֶחָד וּמַנִּיחַ אֶחָד, ולשון 'מסרס' האמורה במשנה היא לשון דילוג, שנוטל אחד ומניח אחד.
שנינו במשנה, 'זֵיתִים לָקוֹץ, מַנִּיחַ שְׁתֵּי גְּרוֹפִיּוֹת'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַלּוֹקֵחַ אִילָן מֵחֲבֵירוֹ לָקוֹץ – קנאו כדי לקוצצו ולהשתמש בעצים, אינו רשאי לקצוץ את גזעו עד האדמה ממש, אלא מַגְבִּיהַּ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח, וְקוֹצֵץ שם. ואם היה זה בְּתוּלַת הַשִּׁקְמָה – עץ שקמה צעיר, שלא נקצצו ענפיו מעולם, מגביה מן הקרקע שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וקוצצו שם. סַדַּן הַשִּׁקְמָה – עץ שקמה זקן, שכבר קצצו את ענפיו לפחות פעם אחת, מגביה מהקרקע שְׁנֵי טְפָחִים. בַּקָּנִים וּבַגְּפָנִים, רשאי לקוצצם מִן הַפְּקָק וּלְמַעְלָה – כמין קשר שיש בגזעים אלו, ומשם מתחיל האילן לצמוח שוב. בַּדְּקָלִים וּבָאֲרָזִים, אם קנאם כדי לקוצצם, חוֹפֵר וּמְשָׁרֵשׁ – רשאי להוציאם עם השורשים שלהם, לְפִי שֶׁאֵין גִּזְעָן מַחֲלִיף – כיון שבין כך לא יחזרו ויצמחו, אף אם ישאיר מהם גובה מסוים.
משנה
הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה את הקַרְקַע שבין האילנות. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, קָנָה גם את הקַרְקַע שביניהם. ולדעת תנא קמא, שאין לו קרקע, אם הִגְדִּילוּ – צמחו והתרחבו הענפים, לֹא יְשַׁפֶּה – אין בעל הקרקע רשאי לחותכם הגם שהצל מפריע לשדהו, דכיון שלא מכר לו קרקע ממש, שעבד את הקרקע שלו לתועלת האילנות, ואינו רשאי לקוצצם, וְהָעוֹלֶה – הצומח מִן הַגֶּזַע, שֶׁלּוֹ – של קונה האילנות. וְהצומח מִן הַשָּׁרָשִׁים, שהן למטה מהקרקע, הרי זה שֶׁל בַּעַל הַקַּרְקַע. וְאִם מֵתוּ, אֵין לוֹ קַרְקַע.
קָנָה שְׁלֹשָׁה אילנות, לדברי הכל קָנָה גם את הקַרְקַע שביניהן [ובתנאי שיש בין אילן לאילן מרחק שהוא בין ארבע לשש עשרה אמה, ובאופן זה קונה את הקרקע שביניהן, ושתחתיהן, וגם מחוצה להם כשיעור שיעמוד שם המלקט את הפירות עם סל להכניס בו את הפירות], ולכן אם הִגְדִּילוּ הענפים, יְשַׁפֶּה – רשאי בעל השדה לקוצצם כדי שלא יזיקו לזרעים שבשדה, כיון שלא שעבד לו את הקרקע שלו, וְהָעוֹלֶה – הצומח, בין מִן הַגֶּזַע וּבין מִן הַשָּׁרָשִׁין, שֶׁלּוֹ – של בעל העצים. וְאִם מֵתוּ העצים, יֶשׁ לוֹ קַרְקַע – נשארת שייכת לו הקרקע של מקומם.
