התבאר בדברי רב חסדא, שאם בשעת המקח היתה אונאה לרעת המוכר או לרעת הקונה, ואחר כך השתנו המחירים והצד המאנה רוצה לחזור בו, אינו יכול לעשות כן, אלא רק מי שבשעת המקח היה המתאנה, שהפסיד, הוא שיכול לבטלו לאחר מכן. וחָזֵינַן לְגָאוֹן – ראינו בדברי רב האי גאון, דְּקָא מוֹקְמֵי לְהָא דְּרַב חִסְדָּא – שהוא מעמיד את דברי רב חסדא לְעִנְיַן לְקַבּוּלֵי 'מִי שֶׁפָּרַע', כלומר, לגבי אופן שנתן הקונה את המעות למוכר, ועדיין לא עשו מעשה קנין של משיכה וכדומה, שבאופן זה מצד עיקר הדין יכולים שניהם לחזור בהם ולבטל את המקח, אלא שמי שחוזר בו לאחר נתינת המעות, מטילים עליו בית דין קללת 'מי שפרע מאנשי דור המבול וכו' הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו', ולגבי נידון זה אמר רב חסדא שבאופן שהיתה האונאה לרעת הקונה, אף שהקונה יכול לחזור בו בלא לקבל 'מי שפרע', מכל מקום אם המוכר רוצה לחזור בו [כיון שבינתיים התייקר החפץ], אינו יכול לעשות כן בלא שיקבל על עצמו קללת 'מי שפרע'.
דוחה הרי"ף, וְכַד מְעַיְּינַת בְּהָא שְׁמַעְתָּא – וכאשר תעיין בסוגיית הגמרא, לֹא סַלְקָא בְּהַאי סְבָרָא כָּל עִיקָּר – אי אפשר לפרשה לפי ביאור זה כלל, וּמִסְתַּבְּרָא לָן אֲנָן – ולנו מסתבר לומר ולפרש, דְּלֹא קַיְימָא דְּרַב חִסְדָּא – שלא נאמרו דברי רב חסדא, אֶלָּא אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר – לדעת רבי יהודה (ב"מ נא.) הסובר שמִי שֶׁהֻטַּל עָלָיו – מי שהונו אותו, יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה, וכגון אם הונו את הלוקח ומכרו לו ביוקר, יכול הוא לקיים את המקח ולתבוע מהמוכר את ההפרש, ויכול הוא לבטל את המקח לגמרי, אך הדבר תלוי בדעתו [ואילו לדעת רבי נתן שם, אם היתה האונאה בשיעור שתות, חל המקח, ומחזיר את ההפרש], וְהָא דְּרַב חִסְדָּא לֵיתָא – ואם כן אין דברי רב חסדא נפסקים להלכה, דְּהָא קָא פָּסַק רָבָא הִילְכְתָא – שהרי במסכת בבא מציעא (שם) פסק רבא הלכה כרבי נתן, שאם היתה האונאה בשיעור שְׁתוּת, קָנָה – חל המקח, וּמַחֲזִיר את האוֹנָאָה, ולא כרבי יהודה האומר שיד המתאנה על העליונה.
מוסיף הרי"ף ומפרש באילו אופנים שייכים דברי רב חסדא להלכה: אֶלָּא מִיהוּ כִּי לֵיתֵיהּ לִדְרַב חִסְדָּא – ואמנם מה שאמרנו שאין דברי רב חסדא שייכים לענין הלכה, בִּשְׁתוּת הוּא דְּלֵיתֵיהּ – היינו דוקא כאשר היתה האונאה בשיעור שישית המקח, שבזה הלכה כרבי נתן שהמקח קיים ומחזיר לו את דמי האונאה, אֲבָל בְּבִטּוּל מֶקַח – אבל באופן שהדין הוא לדברי הכל שהמקח בטל, כְּגוֹן שֶׁמָּכַר לוֹ שָׁוֶה אַרְבַּע בְּחָמֵשׁ, שהאונאה בזה היא יותר משתות, וְלֹא הִסְפִּיק בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לְתַגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ – ולא היה לקונה זמן להראות את החפץ לסוחר או לקרוב משפחתו שיאמר לו אם אכן הונו אותו, שבאותו זמן יכול הוא עדיין לחזור בו מהמקח, עַד שֶׁהוּקְרוּ וְעָמְדוּ בְּשֶׁבַע – ובינתיים התייקר החפץ ועמד על שבע דינרים, באופן זה יהא הדין כדברי רב חסדא, שרק הלוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְלֹא המוֹכֵר, כיון דְּאָמַר לֵיהּ לוֹקֵחַ לְמוֹכֵר, אִי לָאו דְּאוֹנִיתַן לֹא מָצִית הָדְרַת בָּךְ – הרי אם לא היית מאנה אותי לא היית יכול לחזור בך מהמקחי מחמת שהתייקר החפץ, הַשְׁתָּא דְּאוֹנִיתַן מָצִית הָדְרַת בָּךְ – וכי כעת מחמת שהונית אותי תוכל לחזור בך, בתמיהה, ודאי שאין הדבר כן. וְכֵן באופן הפוך, הַמּוֹכֵר שֶׁמָּכַר שָׁוֶה חָמֵשׁ בְּאַרְבַּע, שהאונאה בזה היא יותר משיעור שתות, וְהוּזַל החפץ וְעָמַד עַל שָׁלֹשׁ, רק המוֹכֵר יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְלֹא לוֹקֵחַ, דְּאָמַר לֵיהּ מוכר ללוקח, אִי לָאו דְּאוֹנִיתַן לֹא מָצִית הָדְרַת בָּךְ, הַשְׁתָּא דְּאוֹנִיתַן מָצִית הָדְרַת בָּךְ, וכפי שהתבאר.
דְּאַף עַל גַב דְּדָחִינַן וְאַמְרִינָן – ואף על גב שדחתה הגמרא את הראיה ממשנתנו, ואמרה, מִמַּאי, דִּילְמָא הָא דְּרַב חִסְדָּא תַּרְוַיְיהוּ מָצִי הַדְרִי בְּהוּ – שמא באופן שאמר רב חסדא שניהם יכולים לחזור בהם, כיון ששניהם התאנו, האחד בשעת המקח, והשני לאחר מכן, וּמַתְנִיתִין הַיְינוּ טַעֲמָא – ואילו הטעם של משנתנו [לגבי רעות ונמצאו יפות, או יפות ונמצאו רעות] מִשּׁוּם דְּ'רָע, רָע יֹאמַר הַקּוֹנֶה' – כיון שהקונה דרכו לומר שהמקח גרוע, אך באמת לא היתה שם אונאה כלל, מכל מקום לֹא בְּטֵילָה הָא דְּרַב חִסְדָּא – אין דברי רב חסדא בטלים מחמת דחיה זו, דְּלֹא דָּחֵינַן מֵימְרָא בְּדִילְמָא – כיון שאין דוחים מימרא של אמורא מחמת שאפשר לפרש את המשנה בדרך אחרת, וְטַעֲמָא דְּרַב חִסְדָּא טַעֲמָא דְמִיסְתַּבֵּר הוּא – וטעמו של רב חסדא הוא טעם מסתבר, והלכה כמותו.
