תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין מוֹצִיאִין פֵּרוֹת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לחוץ לארץ, דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן צורך חַיֵּי נֶפֶשׁ, כְּגוֹן יֵינוֹת, שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת, מחשש שמא יחסרו דברים אלו בארץ ישראל, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה מַתִּיר בְּיַיִן, להוציאו לחוץ לארץ, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט אֶת הַתִּיפְלָה – את דברי ההבל והשטות, כי על ידי שנכנס יין יוצא סוד. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מוֹצִיאִין דברים שיש בהם חיי נפש מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּץ לָאָרֶץ, כָּךְ אֵין מוֹצִיאִין לְסוּרְיָא, כיון שהוא סובר שכיבוש יחיד אינו נחשב כיבוש לענין קדושת ארץ ישראל, וכיון שכבשה דוד לבדו ולא היו רוב ישראל עמו, אין לסוריא דין של ארץ ישראל. וְרַבִּי מַתִּיר מֵאִפַּרְכִיָּא לְאִפַּרְכִיָּא – מרשות מלך אחד שבארץ ישראל, לרשות מלך אחר בארץ ישראל.
תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין מִשְׂתַּכְּרִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לקנות מבעל הבית ולמכור בשוק, בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ, כְּגוֹן יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת, כיון שבדרך סחורה זו מתייקרים הדברים. אמנם אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שֶׁהָיָה מִשְׂתַּכֵּר בְּיַיִן וּבְשֶׁמֶן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וטעמו היה, כיון שבְּיַיִן סובר רבי אלעזר בן עזריה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה, דְּסָבַר, כֵּיוָן דִּמְמַעֵט אֶת הַתִּיפְלָה מוּתָּר. וטעמו בשֶׁמֶן, כיון דבְּאַתְרֵיהּ [-במקומו] דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שְׁכִיחַ מִשְׁחָא טוּבָא – היה מצוי שמן רב, ולא היה מתייקר.
תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין מִשְׂתַּכְּרִין פַּעֲמַיִם בְּבֵיצִים. פְּלִיגֵי בָּהּ – ובביאור ברייתא זו נחלקו רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד מהם אָמַר, תַּגָּרָא לְתַגָּרָא – לא ימכור סוחר אחד לסוחר שני, כיון שמתוך ששניהם צריכים להרויח, מתייקרים מחיריהם. וְחַד מהם אָמַר, זוּזָא אַחַבְרֵיהּ – לא יקנה בזוז אחד וימכור בשני זוזים [והטעם שהתירו לו להרויח עד קרוב לכפליים, ולא אסרו אלא כפליים ממש, ואילו בשאר דברים שיש בהם חיי נפש שנינו לעיל שהמשתכר לא ישתכר יותר משישית, היינו כיון שאין בהם חיי נפש כל כך, וגם יש טירחה רבה בגידול תרנגולים].
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מַתְרִיעִין – מבקשים בתפילה עַל פְּרַקְמַטְיָא – על סחורה שהתייקרה, וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כְּגוֹן כְּלֵי [בגדי] פִּשְׁתָּן בְּבָבֶל, וְשֶׁמֶן וְיַיִן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִשּׁוּם דְּמִינַּיְיהו רוּבָּא דְּחִיּוּתַיְיהוּ – כיון שמדברים אלו מתפרנסים רוב האנשים באותם מקומות. אָמַר רַב יוֹסֵף, וְהוּא – ודין זה הוא בתנאי דְזָל – שהוזלו הסחורות הללו, וְקָם עֲשָׂרָה בְּשִׁיתָּא – ומה שהיה נמכר בעשר מטבעות, נמכר עתה בששה.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין יוֹצְאִין מֵאֶרֶץ ישראל לְחוּצָה לָאָרֶץ, כיון שבכך הוא מבטל את עצמו מהמוות התלויות בארץ, אֶלָא אִם כֵּן עָמְדוּ סָאתַיִם חִטִּים בִּמחיר של סֶלַע. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵימָתַי נאמר דין זה, בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא חטים לִיקַּח, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁמּוֹצֵא לִיקַּח, אֲפִלּוּ עָמְדוּ סְאָה בְּסֶלַע, לֹא יֵצֵא לחוץ לארץ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא שָׁנוּ דין זה שלא יצא לחוץ לארץ, אֶלָּא באופן שהמָעוֹת מצויות בְּזוֹל, וּפֵרוֹת בְּיֹקֶר, אֲבָל אם היו מָעוֹת בְּיֹקֶר, וּפֵרוֹת נמכרים בְּזוֹל, אך אי אפשר לקנותם מחמת שאין מעות לבני אדם, אֲפִלּוּ עָמְדוּ אַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע, יֵצֵא. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, נְהִירְנָא – זכורני, בְּדַהֲווּ – שהיו נמכרים אַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע, וַהֲווּ נְפִישֵׁי נְפִיחֵי כָּפָן – והיו הרבה נפוחים מחמת רעב בִּטְבֶרְיָא, מִדְּלֵית אִיסָּר – כיון שלא היה להם אפילו מטבע קטנה ששמה איסר. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, נְהִירְנָא – זכורני, כִּדְלֹא הֲווּ מִיתַּגְרִין פֹּעֲלַיָּא לְמִידְנַח קַרְתָּא – שלא היו פועלים מסכימים להשכיר את עצמם לעבוד במזרח העיר, כיון שרוח מערבית מביאה לשם את ריח הפת, ומֵרֵיחַ פִּיתָּא [מָיְיתִין] – כיון שמתוך הריח הטוב היו מצטערים שאין להם מה לאכול, מחמת הרעב, והיו מתים. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, נְהִירְנָא – זכורני, בשנים שבהם היה שפע רב של פירות משובחים, כְּדַהֲוָה בָּצַע יָנוֹקָא חֲרוּבָא – כשהיה ילד חותך חרוב אחד לשנים, וַהֲווּ נְגִידֵי חוּטֵי דְּדוּבְשָׁא עַל תְּרֵין דְּרָעוֹהִי – והיו נמשכים ממנו שני חוטי דבש על שתי זרועותיו.
סְלִיקָא לָהּ הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה
