משנה ד: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ חֲצִי שָׂדֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן וְנוֹטֵל חֲצִי שָׂדֵהוּ. חֶצְיָהּ בַּדָּרוֹם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן וְנוֹטֵל חֶצְיָהּ בַּדָּרוֹם, וְהוּא מְקַבֵּל עָלָיו מְקוֹם הַגָּדֵר, חֲרִיץ וּבֶן חֲרִיץ. וְכַמָּה הוּא חֲרִיץ, שִׁשָּׁה טְפָחִים. וּבֶן חֲרִיץ, שְׁלֹשָׁה:
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ חֲצִי שָׂדֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, אינו צריך ליתן לו חצי ממש, אלא נותן לו מתוך השדה שטח השווה כמחצית דמיה, ולכן, אם יש בשדה מקום 'שמן' ומשובח, מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן – יכול המוכר ליטול לעצמו את החלק השמן והמשובח, וְנוֹטֵל הלוקח חֲצִי שווי שָׂדֵהוּ, הגם שזה חלק השדה הגרוע יותר, אך נותן לו המוכר שטח גדול יותר, כדי שיהא חלקו שוה כדמי חצי השדה [וכגון שהחלק הטוב הוא שלשים אחוז מהשדה ושוה כמחצית השדה, נותן ללוקח את השבעים אחוז הנותרים, ששווים כחצי השדה].
אמר המוכר ללוקח חֶצְיָהּ בַּדָּרוֹם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, אין מחייבים אותו ליתן ללוקח דוקא את החצי שבדרום, אלא כפי שווי החצי שבדרום, ולכן יש להעריך תחילה את שווי חצי החלק הדרומי שבשדה, מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן וְנוֹטֵל כשווי חֶצְיָהּ בַּדָּרוֹם – נותן לו המוכר קרקע בשווי זה בכל מקום שירצה בשדהו, ויכול אף לתת לו מהקרקע הגרועה וליטול לעצמו את הקרקע השמנה.
וְהוּא – הלוקח, מְקַבֵּל עָלָיו – עליו להוציא מתוך הקרקע שלו את מְקוֹם הַגָּדֵר שבין הקרקע שלו לבין הקרקע של המוכר, ועשיית חֲרִיץ עמוק ורחב, וּבֶן חֲרִיץ עמוק וצר, שמטרתם למנוע מהחיות להכנס לשדה, וְכַמָּה הוּא רוחב חֲרִיץ, שִׁשָּׁה טְפָחִים. וְכמה הוא רוחב בֶן חֲרִיץ, שְׁלֹשָׁה טפחים, וחופרים סמוך לגדר 'בן חריץ', שהוא עמוק ואינו רחב כל כך, ואחריו חופרים 'חריץ' רחב ועמוק, ואינה יכולה להכנס ל'בן חריץ' כיון שהוא צר, ואינה יכולה לקפוץ מעל שניהם מצד אל צד, ואם נכנסת ל'חריץ' אינה יכולה לצאת משם, כיון שהוא עמוק.
