שנינו במשנה, 'ומפני מה אמרו מחזיר לו מעות, כדי ליפות כחו של מוכר, שאם שייר בשדה בית תשעת קבין וכו' מחזיק לו את הקרקע'. אמר רב הונא, 'תשעת קבין' שאמרו, שאם שייר אותם במכירת קרקע מחזיר לו את השאר, אין זה דווקא במכירת בית כור, שזהו האופן שנקטה המשנה, אלא אפילו בבקעה גדולה שמכר לו, אם הותיר שיעור זה של תשעת קבין, מחזיר לו את הקרקע, כיון שיש בה חשיבות בפני עצמה, ואינו מוחל עליה. ורב נחמן אמר, נותן שיעור של שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור, והיינו רובע הקב לכל סאה, ובשיעור זה אין מחזיר לו קרקע, ורק אי איכא יתירא למליותא דתשעה קבין – אם לאחר החישוב של רובע הקב לכל סאה נשאר קרקע בשיעור שיש בה בית תשעה קבין, הדרי – מחזיר לו את הקרקע. פוסק הרי"ף, וכן הלכתא – כך היא ההלכה, כדברי רב נחמן.
תאנא – שנינו בברייתא, אם היה סמוך לשדהו – אם היתה אותה תוספת, שלא היתה כלולה במכירה, סמוכה לשדה אחרת של המוכר, אפילו אם היתה זו קרקע בשיעור כל שהוא, מחזיר לו אותה, כיון שאינו מפסיד בכך כלום, שהרי סומך אותה לאותה שדה גדולה הסמוכה לה.
שנינו במשנה, 'ולא את הרובע בלבד הוא מחזיר, אלא את כל המותר'. תמהה הגמרא, כלפי לייא – והרי היה לתנא לומר את הדבר בהיפך מכפי שאמר, שאינו מחזיר רק את המותר על הרובע, אלא את הרובע בעצמו. ומתרצת, תאני [-שנה] רבין בר רב נחמן, שאכן כך יש לשנות במשנתנו, 'לא המותר בלבד הוא מחזיר לו, אלא את הרבעין כולן, וכפי שהתבאר.
משנה
כפי שהתבאר לעיל, משמעות לשון 'מידה בחבל' היא שהמכירה היא במדויק, ואילו לשון 'הן חסר הן יתר' היינו שלא במדויק, ומשנתנו מבארת את הדין באופן שאמר האדם שתי לשונות הסותרות זו את זו: האומר לחבירו 'מִדָּה בַחֶבֶל אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, הֵן חָסֵר הֵן יַתִיר', ומתחילת דבריו משמע שהמכירה היא במדויק, ואילו מסוף דבריו משמע שאינו מוכר במדויק, בִּטֵּל לשון 'הֵן חָסֵר הֵן יַתִיר' אֶת הלשון 'מִדָּה בַחֶבֶל', והרי זה כאומר שמכירתו היא שלא במדויק. ואם אמר שימכור לו 'הֵן חָסֵר הֵן יַתִיר, מִדָּה בַחֶבֶל', בִּטֵּל לשון מִדָּה בַחֶבֶל אֶת מה שאמר הֵן חָסֵר הֵן יַתִיר, דִּבְרֵי בֶן נַנָּס, כיון שהוא סובר שתופסים את הלשון האחרון של האדם, ולכן בכל מקרה שאמר שתי לשונות הסותרות זו את זו, הולכים אחר הלשון האחרונה [ובגמרא יבואר שחכמים חולקים על דין זה].
אמר המוכר ללוקח הריני מוכר לך בית כור קרקע זו, בְּסִימָנָיו וּבִמְצָרָיו – נתן לו סימנים בשדה וציין את גבולותיה, והתברר ששיעור הקרקע אינו בית כור במדוייק, אם היה ההפרש פָּחוֹת מִשְּׁתוּת – פחות משישית יותר מבית כור או פחות מבית כור, הִגִּיעוֹ – חל המקח, ואין אחד מהם צריך להחזיר או להוסיף על המקח. ואם היה ההפרש יותר משתות או עַד שְׁתוּת במדויק, ולא פחות, יְנַכֶּה מהתשלום אם היה ההפרש לרעת הלוקח, ויוסיף אם היה ההפרש לטובתו.
