גמרא
שנינו במשנה, 'האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך, משמנין ביניהן ונותן לו חצי שדהו'. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְלוֹקֵחַ נוֹטֵל כָּחוּשׁ, כלומר, רשאי המוכר לתת ללוקח את החלק הכחוש שבשדה, וליטול לעצמו את החלק השמן. אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, וְהָא אֲנָן – והרי אנו, לשון 'מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן' תְּנָן במשנתנו, וסבר רבי חייא בר אבא שפירוש המשנה הוא שמחלקים את החלק השמן של השדה בין שניהם. אָמַר לֵיהּ רבי יוחנן, אַדְּאָכַלְתְּ כַּפְנְיָאתָא בְּבָבֶל – עד שהיית עסוק לאכול תמרים בבבל [ואמר לו כן דרך קינתור], תַּרְגֵּימְנָה מִסֵּיפָא – ביארתי את הרישא של המשנה על פי הסיפא, דְּקָתָּנֵי – שהרי כך שנינו בסיפא, אם אמר המוכר לקונה 'חֶצְיָהּ בַּדָּרוֹם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ', מְשַׁמְּנִים בֵּינֵיהֶן, וְנוֹטֵל חֶצְיָהּ בַּדָּרוֹם, ולכאורה קשה, לפי דבריך ש'משמנין ביניהן' היינו שמחלקים ביניהם את החלק השמן של הקרקע, אַמַּאי מְשַׁמְּנִים בֵּינֵיהֶן – מדוע באופן זה גם כן מחלקים ביניהם את החלק השמן של הקרקע, וְהָא חֶצְיָהּ בַּדָּרוֹם קָאָמַר – והרי אמר לו בפירוש שמוכר לו את החצי הדרומי של השדה, אֶלָּא ודאי מפרשים את כוונתו לִדְמֵי, ששמים את שווי החלק הדרומי של השדה, ונותן לו את שוויו מהקרקע, אך יכול לתת לו שווי זה מהחלק הכחוש של הקרקע, ואם כן הָכָא נַמִי – אף כאן, ברישא, הכוונה לִדְמֵי, כלומר, שנותן לו את שווי מחצית הקרקע, אך יכול לתת לו שווי זה מהחלק הכחוש של הקרקע, ולהשאיר לעצמו את החלק המשובח.
שנינו במשנה, 'מְקַבֵּל עָלָיו מְקוֹם גָּדֵר' וְכוּ'. תַּנְיָא – שנינו בברייתא, 'חָרִיץ' עשוי מִבַּחוּץ, בחלק החיצוני של השדה, וּבֶן חָרִיץ עשוי מִבִּפְנִים, בחלק הקרוב יותר אל השדה. וְזֶה וְזֶה – החריץ ובן החריץ עשויים אֲחוֹרֵי גָּדֵר, מִבַּחוּץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא חַיָּה קוֹפֶצֶת לתוך השדה. וְכַמָּה בֵּין חָרִיץ לְחָרִיץ – מה הוא המרחק שיש להשאיר בין ה'חריץ' לבין 'בן חריץ', טֶפַח.
גַּרְסִינָן בְּסוֹף מסכת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים (ע"ז עב.), הַהוּא גַּבְרָא דְאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – מעשה באדם שאמר לחבירו, אִי מְזַבֵּינְנָא לְהַאי אַרְעָא – אם אמכור קרקע זו שברשותי, לְדִידָךְ מְזַבֵּינְנָא לָהּ – אמכור אותה לך. אָזַל וְזַבְנָהּ לְאִינִישׁ אַחֲרִינָא – לאחר זמן הלך אותו אדם ומכר את הקרקע לאדם אחר, שלא כפי שאמר לחבירו. אָמַר רַב יוֹסֵף, קָנָה קַמָּא – זכה הראשון בקרקע, כפי שהתחייב לו הבעלים [ובגמרא להלן יבואר שמדובר באופן שכבר עשו קנין על כך]. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לרב יוסף, וְהָא לֹא פָּסַק – והרי לא פסקו ביניהם את מחיר הקרקע, ואם כן אין דעתו של הקונה הראשון סומכת על מכירה זו, שהרי יודע הוא שאם ירצה הבעלים לחזור בו ממכירת הקרקע, יבקש תמורתה סכום גדול מאד, שלא יוכל לשלמו. וממשיך אביי ואומר, וּמְנָא תֵּימְרָא – ומנין אני מוכיח את דברי, דְּהֵיכָא דְּלֹא פָּסַק לֹא קָנָה – שבכל מקום שלא נפסק סכום המקח לא קנה, דִּתְּנַן – שהרי כך שנינו במשנה (ע"ז עא.), הַמּוֹכֵר יֵינוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אם פָּסַק את סכום המקח, עַד שֶׁלֹּא מָדַד את היין לכליו של הקונה הגוי, דָּמָיו מוּתָּרִין, ואין זה נחשב כדמי יין נסך האסורים בהנאה, כיון שבשעת פסיקת הדמים עדיין היה היין ברשות הישראל, אך אם מָדַד את היין לכליו של הגוי עַד שֶׁלֹּא פָּסַק – קודם שפסק את דמיו, דָּמָיו אֲסוּרִין, כיון שבשעת המדידה עדיין לא חל הקנין, מאחר ועדיין לא פסקו את המחיר [וכשקנה אותו לאחר מכן כבר נאסר היין בכליו של הגוי, ודמיו אסורים], ומוכח שכל זמן שלא פסק לא קנה. מבררת הגמרא, מַאי הֲוֵי עֲלָהּ – מה היא מסקנת הדין בענין זה. ומשיבה, כִּדְאַמְרִינָן – כפי שהוכחנו מהמשנה, שפסיקת הדמים היא עיקר המקח, וממילא אף כאן, כיון שלא נפסקו דמי הקרקע, יכול המוכר לחזור בו ולמכור אותה לאדם אחר. דוחה הגמרא את הראיה, וְדִילְמָא חוּמְרָא דְּיֵין נֶסֶךְ שָׁאנֵי – שמא שונה הדבר לגבי יין נסך, שמחמת חומרתו הוסיפו חכמים להחמיר ולאסור את היין כשלא פסקו מתחילה את המחיר, אך לגבי שאר קנינים יתכן שמועיל הקנין אפילו אם עדיין לא פסקו את המחיר.
