גמרא
שנינו במשנה, 'כל יוצאי ירכו של בן, קודמים לבת'. מבארת הגמרא מהיכן נלמד דין זה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (במדבר כז ח) 'אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ', הרי נאמר בפסוק 'בֵּן', אֵין לִי לומר אֶלָּא בֵּן עצמו, שהוא קודם לבת, בֶּן הַבֵּן, וּבַת הַבֵּן, וּבֶן בַּת הַבֵּן, מִנַּיִן שכל אלו קודמים לבת, תַּלְמוּד לוֹמַר 'וּבֵן אֵין לוֹ', ולשון זו נדרשת כאילו נאמר 'עַיֵּין עָלָיו', כלומר, עליך לחפש שמא יש לו צאצא של בן, שאם כן, הוא קודם לירש אותו, ורק אם אין לו בן ואף לא צאצא של בן, הבת יורשת.
שנינו במשנה 'יוצאי ירכה של בת קודמים לאחים'. מביאה הגמרא את הברייתא, שבה מבואר הלימוד של דין זה: נאמר בפסוק (במדבר כז ט) 'וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו', הרי נאמר בפסוק 'בַּת', אֵין לִי לומר אֶלָּא בַּת עצמה, שהיא קודמת לאחי המת, בֶּן הַבַּת, וּבַת הַבַּת, וּבַת בֶּן הַבַּת, מִנַּיִן שכל אחד מאלו קודם לאחי המת, תַּלְמוּד לוֹמַר 'אֵין לוֹ', עַיֵּין עָלָיו – עליך לחפש שמא יש צאצא כל שהוא של הבת, ורק אם אין לו כלל צאצאים, יורשים אחיו את נחלתו.
ממשיכה הברייתא ומבארת שכשם שבודקים ומעיינים אם יש לו צאצאים בדורות שלמטה ממנו, כך אם אין לו צאצאים בודקים בדורות שלמעלה ממנו, כגון אבי אביו, או אחי אבי אביו, וכן הלאה, הָא כֵּיצַד, נַחֲלָה מְמַשְׁמֶשֶׁת וְהוֹלֶכֶת עַד רְאוּבֵן בן יעקב אבינו, אם היה אותו אדם משבט ראובן. תמהה הגמרא, וְאֵימָא – מדוע לא אמרה הברייתא עַד יַעֲקֹב, שאם לא נמצא לו שום קרוב משבטו, תעבור הירושה לשבטים האחרים, דרך יעקב אבינו. ומתרצת הגמרא, גְּמִירֵי – כך קיבלו חכמים, דְּלֹא כָּלָה שִׁיבְטָא – שלעולם אין אחד השבטים כלה לגמרי, ולכן לעולם תוכל הירושה לעבור לקרובו של האדם מאותו שבט.
שנינו במשנה, 'זֶה הַכְּלָל כָּל הַקּוֹדֵם בַּנַּחֲלָה יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ קוֹדְמִין'. בָּעֵי – הסתפק רָמִי בַּר חָמָא, אֲבִי הָאָב של המת, וְאָחִיו של המת, כְּגוֹן אַבְרָהָם וְיַעֲקֹב בְּנִכְסֵי עֵשָׂו, אֵיזֶה מֵהֶן קוֹדֵם. מביאה הגמרא ראיה לפשוט ספק זה, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לכך ממה ששנינו במשנה, 'הָאָב קוֹדֵם לְכָל יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ', וכיון שאחי המת הוא יוצא יריכו של אבי האב, הרי אבי האב קודם בירושה זו. ומבארת הגמרא, וְרָמִי בַּר חָמָא שהסתפק בספק זה, וסבר שאין לפושטו ממשנתנו, היינו כיון שמה שאמרה המשנה שהאב קודם לכל יוצאי יריכו, היינו יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ שֶׁלּוֹ עצמו, בניו או בנותיו, וְלֹא יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ שֶׁל בְּנוֹ.
מוסיפה הגמרא, וְהָכִי נַמִּי מִסְתַּבְּרָא – וכך גם מסתבר לומר בביאור המשנה, שרק יוצאי יריכו שלו קודמים, דְּקָתָּנֵי סֵיפָא – שהרי כך שנינו בסיפא של משנתנו, זֶה הַכְּלָל, כָּל הַקּוֹדֵם בַּנַּחֲלָה יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ קוֹדְמִין, וֲהרי בדוגמא זו, של נכסי עשיו, אִילוּ אִיתֵיהּ לְיִצְחָק, יִצְחָק קוֹדֵם, ואם כן הַשְׁתָּא נַמִּי – אף עתה שיצחק מת, יַעֲקֹב קוֹדֵם לאברהם, שהרי הוא יוצא ירכו של יצחק, הקודם לאברהם, שְׁמַע מִינָּהּ – אכן ראיה היא זו.
משנה
' בְּנוֹת צְלָפְחָד נָטְלוּ שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים בַּנַּחֲלָה חֵלֶק אֲבִיהֶן שֶׁהָיָה מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם וְחֶלְקוֹ עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי חֵפֶר וְשֶׁהָיָה בְּכוֹר וְנָטַל שְׁנֵי חֲלָקִים גמ' אַמַּאי רָאוּי הוּא וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בְּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק אָמַר רַבָּה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֻחְזֶקֶת הִיא שָׁמְעִינַן מֵהָא מַתְנִיתִין לֹא שְׁנָא בֵּן וְלֹא שְׁנָא בַּת כַּד הֲוֵי אֲבוּהוֹן בּוּכְרָא שָׁקְלִי חֵלֶק בְּכוֹרָה בַּהֲדֵי אֲחֵי אֲבוּהוֹן.
