תַּנְיָא בברייתא, אֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בִּשְׁבַח שֶׁשִּׁבְּחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן, כלומר, אם בשעת מיתת האב היו הנכסים שוים סכום מסוים, ולאחר זמן, קודם שחלקו בהם האחים, השביחו הנכסים והם שוים עתה יותר, אין הבכור נוטל פי שנים אלא במה שהיו הנכסים שוים בשעה שמת האב, ולא בשבח שהשביחו לאחר מכן. רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי, בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בִּשְׁבַח שֶׁשִּׁבְּחוּ נְכָסִים מעצמם לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן, אֲבָל לֹא בִּשְׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחוּ הַיּוֹרְשִׁים במעשיהם לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן. יָרְשׁוּ שְׁטָר חוֹב שהיה לאביהם על אדם אחר, בְּכוֹר נוֹטֵל בו פִּי שְׁנַיִם. יָצָא עֲלֵיהֶן שְׁטָר חוֹב שהיה אביהם חייב ממון לאדם אחר, וצריכים היורשים לפרוע חוב זה מהנכסים שירשו מאביהם, בְּכוֹר נוֹתֵן פִּי שְׁנַיִם, כיון שכל אחד צריך לפרוע לפי ערך הנכסים שקיבל. וְאִם אָמַר הבכור, אֵינִי נוֹתֵן פי שנים בחוב, וְאֵינִי נוֹטֵל פי שנים בנכסים, רַשַּׁאי.
מבררת הגמרא, מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנָן – מהו טעמם של חכמים, שאין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתת האב, כיון דאָמַר קְרָא (דברים כא יז) 'כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ', ומלשון 'לָתֵת לוֹ' יש ללמוד שמַתָּנָה קַרְיֵיהּ רַחְמָנָא – מכנה התורה את חלק הבכורה בלשון 'מתנה', כדי ללמד, מַה [-כשם ש]מַּתָּנָה, עַד דְּמַטְיָא לְיָדֵיהּ – אין אדם יכול לתת את המתנה עד שתהיה בידו, שהרי אין אדם נותן לחבירו דבר שעדיין לא הגיע לידו, אַף חֵלֶק בְּכוֹרָה, עַד דְּמַטְיָא לְיָדֵיהּ – אין האב יכול להוריש פי שנים לבכור אלא אם כן היה הדבר ברשותו בשעה שמת, וכיון ששבח זה לא היה ברשות האב בשעה שמת, אין הבכור נוטל בו פי שנים.
משיכה הגמרא ומבארת, וְרַבִּי – ואילו טעמו של רבי, האומר שבשבח הבא ממילא נוטל הבכור פי שנים, היינו כיון דאָמַר קְרָא 'פִּי שְׁנַיִם', ובלשון זו מַקִּישׁ ומדמה הכתוב חֵלֶק בְּכוֹרָה לְחֵלֶק פָּשׁוּט, ללמד, מַה חֵלֶק פָּשׁוּט, אַף עַל גַב דְּלֹא מָטָא לְיָדֵיהּ – נוטל כל אחד מהבנים את חלקו בשבח הגם שבשעת מיתת האב לא היה השבח קיים בעולם, אַף חֵלֶק בְּכוֹרָה, אַף עַל גַב דְּלֹא מָטָא לְיָדֵיהּ.
ממשיכה הגמרא ומבררת, וְרַבָּנָן נַמֵּי – והרי אף לדברי חכמים, הָא כְּתִיב 'פִּי שְׁנַיִם', ויש להם להקיש חלק בכור לחלק פשוט, וכדברי רבי. ומבארת, הַהוּא – פסוק זה בא ללמד לְמֵיתְבָא לֵיהּ אַחַד מֶצְרָא, כלומר, שאם רוצה הבכור לקבל את שני החלקים שלו סמוכים זה לזה, צריכים לתת לו באופן זה.
ממשיכה הגמרא ומבררת, וְרַבִּי נַמֵּי – והרי אף לדעת רבי, הָא כְּתִיב 'לָתֵת לוֹ', בלשון מתנה, וכפי שדרשו חכמים. ומבארת, פסוק זה בא ללמד, שֶׁאִם אָמַר אֵינִי נוֹתֵן פי שנים בחובות שהשאיר האב, וְאֵינִי נוֹטֵל פי שנים בנכסים, רַשַּׁאי, וכפי שהתבאר לעיל.
