הַהוּא דְּאָמַר – מעשה באדם שציוה לפני מותו, נִכְסַאי לְסַבְתָּא – כל נכסי יהיו לסבתי [אם אביו או אם אמו], והוסיף וציוה, וּבַתְרָהּ לְיָרְתֵיהּ – ואחרי שתמות אותה סבתא, לא ירשו יורשיה את הנכסים הללו, אלא יהיו נכסים אלו ליורשי, הַוְיָא לֵיהּ בְּרַתָּא דַּהֲוַת נְסִיבָא – היתה לאותו אדם בת אחת נשואה, וּשְׁכִיבָא בְּחַיֵּי סַבְתָּא – ומתה אותה בת בחיי הסבתא, בָּתַר דִּשְׁכִיבָא סַבְתָּא – לאחר שמתה הסבתא, אם היתה אותה בת חיה, היתה היא יורשת לבדה את כל הנכסים, מאחר והיתה היא בתו היחידה של אותו אדם, אֲתָא בַּעַל – בא בעלה של אותה בת שמתה, קָא תָּבַע – ותבע את כל הנכסים לעצמו, כיון שהבעל יורש את נכסי אשתו, ומאחר ובשעת הצוואה של אותו אדם היתה הבת חיה, ובאותו זמן ציוה אותו אדם שלאחר מיתת הסבתא יהיו הנכסים ליורשיו, והיינו לאותה בת, אם כן יורש הוא את זכותה בנכסים אלו.
אָמַר רַב הוּנָא בנידון זה, כאשר אמר אותו אדם שלאחר מיתת הסבתא יהיו הנכסים 'לְיָרְתֵיהּ', כלומר ליורשי, כוונתו וַאֲפִילּוּ לְיָרְתֵי יָרְתֵיהּ – ואף ליורשי יורשי, וכיון שכך זוכה הבעל בכל הנכסים הללו, כיון שהוא היורש של אותה בת יחידה. וְרַב עָנָן אָמַר, מפרשים את דבריו כאילו אמר שיהיו הנכסים דוקא לְיָרְתֵיהּ – ליורשי בעצמם, אם יהיו חיים בזמן שתמות הסבתא, וְלֹא לְיָרְתֵי יָרְתֵיהּ – ולא ליורשי יורשי, שאם באותו זמן שתמות הסבתא לא יהיו יורשי חיים, לא ירשו את הנכסים היורשים הראויים לירש את היורשים, אלא ישארו הנכסים בחזקת הסבתא, וירשוה היורשים הראויים לרשת אותה, וכיון שכך, אין לבעל כל זכות בנכסים.
שָׁלְחוּ מִתָּם – שלחו משם, כלומר מארץ ישראל, הִלְכְתָא – ההלכה היא כְּדברי רַב עָנָן, שאין הבעל יורש את הנכסים הללו, וְלָאו מִטַּעֲמֵיהּ – אך לא מטעמו, ומבאר הרי"ף, הִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ – ההלכה היא כרב ענן, בכך שפסק דְבַעַל לֹא יָרֵית – שאין הבעל יורש את הנכסים הללו, וְלָאו מִטַּעֲמֵיהּ – אך אין זה מחמת הטעם שאמר רב ענן, שהיתה כוונתו שירשו את הנכסים רק יורשיו, ולא יורשי יורשיו, דְּאִי אִית לָהּ בְּרָא – שהרי אם אותה בת שמתה בחיי הסבתא היתה משאירה אחריה בן, יָרֵית – היה אותו בן יורש את הנכסים, הגם שהוא יורש של הבת היורשת, [וּבַעַל, הָיְינוּ טַעֲמָא דְּלֹא יָרֵית] – זהו הטעם שאינו יורש את הנכסים, משום דהוי ליה ראוי – כיון שנכסים אלו היו רק 'ראויים' לבוא ליד האשה, ולא היתה מוחזקת בהם בשעה שמתה, ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק – אין הבעל יורש מאשתו אלא נכסים שהיו בחזקתה בשעה שמתה, ולא נכסים שרק היו ראויים לבוא לרשותה.
תמהה הגמרא, מכלל – משמע מביאור זה, דרב הונא סבר דבעל נוטל בראוי כבמוחזק, ומחמת כן אמר שהבעל יורש את הנכסים.
מתרצת הגמרא, אמר רב אלעזר, דבר זה נפתח בגדולים, והיינו בדברי רב הונא, ונסתיים בקטנים, וכינה רב אלעזר את עצמו כקטן כלפי רב הונא, וביאר את טעמו של רב הונא, שאמנם אין הבעל יורש נכסים ראויים, אך כל האומר 'אחריך', כאומר 'מעכשיו' דאמי, כלומר, המצווה שיהיו נכסיו לאדם פלוני, ואחרי מותו של אותו פלוני יהיו הנכסים לאדם אחר, הרי זה כאילו כבר עתה, בחייו של המצוה, הקנה את הנכסים לאותו אדם אחר, שיהיו שלו לאחר מיתת אותו פלוני, וממילא אף כאן הרי זה כאילו הקנה אותו אדם את הנכסים לבתו, שיהיו שלה מעכשיו ולאחר מיתת הסבתא, ומחמת כן כאשר מתה הסבתא הרי זה כאילו הנכסים היו שייכים לאותה בת משעת הצוואה של אותו אדם, והם נחשבים כמוחזקים בידה, ומחמת כן הבעל יורשה. ולית הילכתא כוותיה – ואין הלכה כמותו בנידון זה, אלא האומר לשון 'אחריך' אינו נחשב כמי שאמר לשון 'מעכשיו'.
ודייקינן מינה – ודייקה מכך הגמרא, דטעמא דאמר – הטעם שלא קנה הבעל הוא מחמת שאמר המצווה לשון 'אחריך', הוא דהוי – ומחמת כן נחשבים הנכסים כ'ראוי', כיון שהאומר לשון אחריך אינו נחשב כמי שמקנה את הנכסים מעכשיו, הא – אבל אם אמר בפירוש לשון מעכשיו, מוחזק הוי – נחשבים הנכסים כמוחזקים ביד הבת, לאחר שמתה הסבתא, וירית ליה בעל – ויורש אותם הבעל.
