וגרסינן בגמרא, בשלמא לרבי יהודה, האומר שהאב נאמן לומר על בנו שהוא בכור הגם שמוחזק לנו בן אחר שהוא הבכור, היינו דצריך – לכך הוצרך הכתוב לומר לשון 'יכיר', לאשמועינן דאבא מהימן – ללמדנו שהאב נאמן לומר על אחד מבניו שהוא הבכור, אף על פי דמוחזק באחר דבכור הוא על ידי קול – אף שהיה קול ופרסום שאחד הבנים האחר הוא הבכור, מכל מקום נאמן על זה לומר בכור הוא, אלא לרבנן, הסוברים שאם ידוע לנו על ידי קול שאחד הבנים הוא הבכור אין האב נאמן לומר כן על בן אחר, מאי – מה לימד אותנו הכתוב בלשון 'יכיר'. מתרצת הגמרא, לא צריכא – לא הוצרך הכתוב להשמיענו דין זה אלא באופן דצריך הכרה, והיינו כשבא מחדש לכאן, ולא ידעינן אי בכור הוא אי לא – ואין אנו יודעים אם בן זה הוא הבכור או לא, ובאופן כזה נאמן האב לומר על אחד מבניו שהוא הבכור. תמהה הגמרא, ולמה ליה קרא – לשם מה יש צורך בפסוק ללמדנו דין זה, תיפוק לי דמהימן מיגו דאי בעי הוה יהיב לי פי שנים, כלומר, יש להאמין לאב שאכן זהו הבן הבכור, מתוך שהיה יכול לתת לו מתנה מחיים פי שנים משאר האחים. ומוסיף הרי"ף ומבאר מדוע הקשתה כן הגמרא רק לחכמים, אבל לרבי יהודה אין להקשות כן, אף שגם לדבריו לכאורה יש להאמינו שבן זה בכור מתוך שהיה יכול לתת לו במתנה את הנכסים הללו, כיון שלדבריו איצטריך – יש צורך בפסוק המלמד שהאב נאמן לומר על בן מסוים שהוא הבכור אף שהיינו מוחזקים בבן אחר שהוא הבכור, דלא נימא מגו במקום עדים הוא – כדי שלא נאמר שזהו כמו מגו נגד עדים, שהרי עד עתה היה מוחזק אצלינו שבן אחר הוא הבכור, ומגו כזה אינו מועיל. אך על דברי חכמים, שנאמנות האב היא רק באופן שאין דבריו סותרים את הקול שהיה עד עתה, קשה מדוע יש צורך בפסוק, והרי יש להאמינו במגו שהיה נותן נכסים אלו במתנה מחיים.
מתרצת הגמרא, לא צריכא – לא הוצרך הפסוק להשמיענו דין זה, אלא לגבי נכסים שנפלו לרשותו של האב לאחר שאמר דבכור הוא, דליכא מיגו בהנהו נכסים – שבאותם נכסים אין לו נאמנות של מגו, שהרי לא היה יכול להקנותם לו באותה שעה שאמר שהוא בכור, שהרי עדיין לא היו ברשותו.
ממשיכה הגמרא ומקשה, ולרבי מאיר, דאמר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ואם כן היה יכול להקנות לבן זה גם את הנכסים העתידים לבוא לרשותו בעתיד, מאי איכא למימר – כיצד ניתן לתרץ קושיא זו, 'יכיר' למה לי – לשם מה הוצרכה התורה לכתוב לשון 'יכיר', והרי אף ללא דין זה היינו מאמינים לאב מי הוא הבכור, מאחר ויכול הוא להקנות את כל הנכסים לאותו בן, ואף את הנכסים העתידים לבוא לרשותו.
מתרצת הגמרא, לא צריכא – לא הוצרך הפסוק להשמיענו דין זה, אלא לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, שבאותה שעה כבר אין לו כח לדבר ולהקנות נכסים, ואף לרבי מאיר אין אדם יכול להקנות נכסים שיגיעו לרשותו בשעה כזו שלא יוכל להקנות את הנכסים לאותו בן, והשמיענו הכתוב שנאמן הוא לומר על בן מסוים שהוא בכור, אף לגבי נכסים אלו.
