שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא דין זה, היה יודע לו בעדות קרקע – ידע אדם לחבירו עדות לגבי קרקע מסוימת, מה היו גבולותיה, ויודע ששכנו השיג את גבולו, עד שלא [-קודם ש]נסתמא, וקודם שהעיד על כך בבית דין, נסתמא העד, הרי זה פסול, כיון שאינו יכול להעיד בבירור עד היכן הגיע הגבול קודם לכן, שהרי אינו רואה זאת בעיניו עתה.
ושמואל אמר, כיון שבתחילה ראה את הדברים, וידע היכן הוא הגבול וכמה השיג הלה את גבול חבירו, כשר לעדות, כיון שגם עתה בהיותו סומא אפשר דמיכוין מצרנהא – יכול הוא להעיד על פי סימנים שיש לו בגבולות הקרקע, כגון שיעיד שהגיע שטח הקרקע של אותו אדם עד מקום מסוים, וממילא מובן כמה השיג הלה את גבולו. אבל גלימא – אך בעדות על בגד מסוים, שהוא של אדם פלוני, לא – אינו יכול להעיד עתה בהיותו סומא, ואף אם יעיד על מידותיו של אותו בגד אין בכך תועלת, כיון שיש בגדים רבים שמידתם שווה, ואם אינו מכיר בגד זה בטביעות עין שיש לו בו עתה בשעת העדות, אינו יכול להעיד עליו.
ורב ששת אמר, אפילו גלימא יכול הוא להעיד בהיותו סומא, כיון דאפשר דמיכוין מדת ארכו ורחבו, ודבר זה אינו מצוי כל כך, שיהיו כמה בגדים שגם מידת אורכם וגם מידת רוחבם שווה, ולכן כשמעיד על כך, מתקבלת עדותו, אף שאינו מכיר עתה את הבגד בטביעות עינו. אבל נסכא – אך אם עדותו היא על חתיכת כסף, לא – אינו יכול להעיד בהיותו סומא, כיון שאין לו בה טביעות עין עתה.
ורב פפא אמר, אפילו על נסכא יכול הוא להעיד עתה כשהוא סומא, כיון דאפשר דמיכוין מדת משקלותיו – יכול הוא להעיד על המשקל של אותה חתיכת כסף, ומתקבלת עדותו בכך.
מקשה הגמרא, מיתיבי – קשה על כל האמוראים הללו ממה ששנינו בברייתא, היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו, ונעשה חתנו, או שידע לו עדות בהיותו פיקח [-שומע], ואחר כך נתחרש, או שידע לו עדותו בהיותו פיתח [-רואה] ונסתמא, או שידע לו עדות בהיותו שפוי, ונשתטה, כיון שעתה הוא קרוב, או חרש, או סומא או שוטה, הרי זה פסול. אבל אם היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו, ונעשה חתנו, וקודם שהעיד לו בבית דין מתה בתו ושוב אינו קרוב אליו, או שידע לו עדות בהיותו פיקח, ונתחרש, וחזר ונתפקח, או שהיה שפוי, ונשתטה, וחזר ונשתפה, או שהיה פיתח, ונסתמא, וחזר ונתפתח, הרי זה כשר להעיד לו עתה, ומסיימת הברייתא ואומרת, זה הכלל בדיני עדות, כל שתחלתו בכשרות – שבשעת ראיית העדות היה כשר לעדות, וסופו בכשרות – וכן בשעה שהוא בא להעיד בבית דין הרי הוא כשר לעדות, כשר, ואף על פי שבאמצע היה פסול. ועל כל פניוםם מבואר בדברי הברייתא שהסומא פסול לעדות, ושלא כדברי האמוראים הללו, שכל אחד הכשיר את עדותו של הסומא לענינים מסוימים, ותיובתא דכולהו – והרי זו סתירה לדברי כל האמוראים, אומרת הגמרא, תיובתא – אכן זו קושיא שאין עליה תירוץ.
