יָתֵיב [-ישב] רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, בְּאַכְסַדְרָא דְּבֵי רַב – בבית המדרש, וְיָתֵיב וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – וישב ואמר בשם רבי יוחנן דין זה, שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר כִּתְבוּ וּתְנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי, וּמֵת קודם שהספיקו לכתוב ולתת, אֵין כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לאחר מיתתו, כיון שאנו חוששים שֶׁמָּא לֹא גָּמַר בדעתו לְהַקְנוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁטָר, שהרי ציוה שיכתבו לו שטר, ולא אמר רק שיתנו לו מנה, וְאֵין שְׁטָר מועיל לְאַחַר מִיתָה, שהרי עתה הנכסים כבר בחקת היורשים. וְרַב יְהוּדָה אָמַר בשם שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה, גם אם אמר שיכתבו ויתנו מנה לפלוני, ומת, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין אפילו לאחר מיתה. וְכֵן אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, הֲלָכָה שכּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין. וְאוּקִימְנָא – והעמידה הגמרא להלן בְּפֶרֶק מִי שֶׁמֵּת (קנב.) דין זה בִּמְיַפֶּה הנותן אֶת כֹּחוֹ של המקבל, וְהֵיכִי דָּמֵי – ובאיזה אופן אנו מחשיבים אותו כמְיַפֶּה אֶת כֹּחוֹ, באופן שאָמַר 'יִטֹּל מָנֶה פְּלוֹנִי, וְאַף כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וְהָבוּ לֵיהּ', וכיון שלא תלה את הנתינה בכתיבת השטר, ודאי היתה כוונתו שיטול אף ללא שטר, והשטר לא נכתב אלא כדי ליפות ולחזק את כוחו של המקבל. וְאִי לֹא אָמַר הָכֵי, חַיְישִׁינָן – אנו חוששים שֶׁמָּא לֹא גָּמַר בדעתו לְהַקְנוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁטָר, וְאֵין שְׁטָר לְאַחַר מִיתָה.
משנה
הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו לְאַחַר מִיתָה – אדם הנושא אשה שניה, ואינו רוצה שישתעבדו כל נכסיו לכתובתה, מחשש שיפסידו בניו מאשתו הראשונה, ולכן נותן את הנכסים במתנה לבניו בעודו חי, ועושה תנאי שכל זמן שהוא חי יזכו בניו רק בגוף הנכסים, והוא יקבל את הרווחים [-הפירות] של הנכסים, ולאחר מותו יקבלו בניו את הכל, צָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב בפירוש בשטר המתנה שהוא נותן את הנכסים 'מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה', והכוונה בזה היא שיקנו את הגוף מהיום ואת הפירות לאחר מיתה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ לכתוב כן בפירוש, דכיון שכתוב בשטר התאריך של היום, הרי מובן שמהיום יקנו את הגוף.
הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ שיזכה בהם לְאַחַר מוֹתוֹ, והיינו שיזכה בגוף מהיום ובפירות לאחר מיתה, הָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר לבדו את הנכסים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כבר כְּתוּבִין לַבֵּן, וְהַבֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר לבדו את הנכסים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת הָאָב לענין אכילת פירות. מָכַר הָאָב את הנכסים, הרי הן מְכוּרִין לענין אכילת הפירות עַד שֶׁיָּמוּת, ולאחר מיתתו זוכה הבן גם בפירות הנכסים. מָכַר הַבֵּן, אֵין לַלּוֹקֵחַ בהם כְּלוּם לענין אכילת הפירות, עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב.
באופן זה, שכתב האב לבנו את גוף הנכסים מהיום ואת הפירות לאחר מיתתו, הָאָב תּוֹלֵשׁ את הפירות וּמַאֲכִיל לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה, כיון שהם שלו לגמרי, וּמַה שֶּׁהִנִּיחַ תָּלוּשׁ בשעת מיתתו, הֲרֵי הוּא שֶׁל כל היוֹרְשִׁין, כיון שהפירות התלושים אינם נחשבים חלק מגוף הנכסים הקנוי לאותו בן, אלא הם שייכים לגמרי לאב, וכשמת הורישם לכל יורשיו בשווה.
