וְאִי קַשְׁיָא לְךָ – ואם יקשה לך שלכאורה יש סתירה בין שתי המימרות של אביי, הָא דְּאָמַר אַבַּיֵי, שאם אמר אדם לאשה 'נְכָסַי לִיךְ וְאַחֲרַיִךְ לִפְלוֹנִי', וְעָמְדָה וְנִשֵּׂאת, בַּעַל לוֹקֵחַ הֲוֵי, וְאֵין לְ'אַחֲרַיִךְ' בִּמְקוֹם בַּעַל כְּלוּם, וְהָכָא קָאָמַר – ואילו במימרא השניה אמר אביי על אופן זה, וְ'אַחֲרַיִךְ' מוֹצִיא מִיַּד בַּעַל, אין זו קושיא, כיון דהָתָם – שם, במימרא הראשונה, שאמר אביי שאין 'אחריך' מוציא מיד הבעל, היינו באופן דְּאָמַר לָהּ נותן המתנה לשון זו כְּשֶׁהִיא פְּנוּיָה, ולכן כאשר נישאת לאחר זמן, הרי זה כאילו מכרה את הנכסים הללו לבעלה, וכשם שאין 'אחריך' מוציא מיד הלקוחות, כך אינו מוציא מיד הבעל, אבל הָכָא – כאן, במימרא השניה של אביי, מדובר באופן דְּאָמַר לָהּ הנותן לשון זו כְּשֶׁהִיא כבר נְשׂוּאָה, מַאי קָאָמַר לָהּ – ומה אמר לה, כלומר, איך מתפרשים דבריו שאמר לה 'ואחריך לפלוני', כאילו אמר לה וְאַחֲרַיִךְ לִיקְנֵי – רק המקבל השני הוא שיקנה את הנכסים, ואילו בַּעַל לֹא לִיקְנֵי – הבעל לא יזכה בהם, וכיון שיש בכוחו להתנות בנתינת המתנה שתהיה רק עד שעת מיתתה, ואחריה תעבור המתנה לאחר, הועילו דבריו לענין זה שאין הבעל יורשה.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הַכּוֹתֵב כָּל נְכָסָיו במתנה לְאַחֵר, וְאָמַר הַלָּה – אמר המקבל 'אִי אֶפְשִׁי בָּהֶן', אף על פי כן קָנָה, וַאֲפִילּוּ עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ שאינו רוצה לקנות את הנכסים הללו. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אם הוא אומר שאינו רוצה לזכות בנכסים, לֹא קָנָה – אינו זוכה בהם בעל כרחו. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל, וְלֹא פְּלִיגֵי – אין מחלוקת בין שמואל לרבי יוחנן בנידון זה, אלא כָּאן – האופן שבו אמר רבי יוחנן שהועיל סירובו ואינו זוכה בנכסים בעל כרחו, בְּצוֹוֵחַ מֵעִיקָּרוֹ – היינו שמתחילה, כשאמר הנותן שרצונו לתת לו את הנכסים, צווח ואמר שאינו רוצה בהם, כָּאן – ואילו דברי שמואל, שזכה בנכסים, נאמרו בְּאופן ששָׁתַק בתחילה, וּלְבַסּוֹף צוֹוֵחַ, וכיון שבשעה ששמע על נתינת המתנה שתק, הרי הסכים לכך וזכה בכל הנכסים לעצמו, ואינו יכול אחר כך לחזור בו ולבטל את המתנה למפרע על ידי צוויחתו, אלא המתנה נשארת קיימת ברשותו.
והַאי דִּינָא – דין זה, ששתיקתו מועילה, בִּשְׁכִיב מְרַע הוּא, כיון דְּדִבְרֵי שְׁכִיב מְרַע כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין דָּאמוּ – נחשבים הם כמי שנכתבו בשטר ונמסרו לנותן, וְכֵיוָן שֶׁשָּׁתַק באותה שעה שהלה נתן לו את נכסיו במתנה, כְּמִי שֶׁנִּמְסְרוּ לוֹ דָּאמֵי – הרי זה דומה לאופן שבו נמסרו לו הנכסים בפועל, שאינו יכול לחזור בו ולבטל את קבלת הנכסים שברשותו, אֲבָל אם נתן את הנכסים בְּמַתְּנַת בָּרִיא, לֹא קָאנֵי עַד דְּמָאטֵי שְׁטָרָא לִידֵיהּ – אינו זוכה בנכסים, גם אם שתק, עד שיבוא שטר המתנה לידו של המקבל, וקודם לכן אינו זוכה בנכסים גם אם שתק בתחילה, ויכול אחר כך לומר שאינו רוצה בנכסים אלו.
