אף על פי שאין אדם יכול להקנות ממון לעובר שעדיין לא נולד, מכל מקום שכיב מרע יכול להקנות ממון לבנו בעודו עובר במעי אשתו, כיון שדעתו של אדם קרובה אצל בנו, וגומר בדעתו להקנות לו, ולכן אדם הָאוֹמֵר לפני מותו, אִם יָלְדָה אִשְׁתִּי זָכָר יִטֹּל מָנֶה, אם יָלְדָה זָכָר, נוֹטֵל מָנֶה. ואם אמר שאִם תלד נְקֵבָה תקבל מָאתַיִם, ויָלְדָה נְקֵבָה, נוֹטֶלֶת מָאתָיִם. ואם אמר כך, אִם תלד אשתי זָכָר יקבל מָנֶה, ואִם תלד נְקֵבָה תקבל מָאתַיִם, וְיָלְדָה תאומים, זָכָר וּנְקֵבָה, הרי הַזָּכָר נוֹטֵל מָנֶה, וְהַנְּקֵבָה נוֹטֶלֶת מָאתָיִם. יָלְדָה טֻמְטוּם, שהוא ספק זכר ספק נקבה, אֵינוֹ נוֹטֵל כלום, ובגמרא יבואר הטעם לכך. וְאִם אָמַר כָּל מַה שֶּׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי יִטֹּל סכום מסוים, אף אם ילדה טומטום הֲרֵי זֶה יִטֹּל. וְאִם אֵין שָׁם יוֹרֵשׁ אֶלָּא הוּא, יוֹרֵשׁ אֶת הַכֹּל, שהרי ממה נפשך בין אם הוא בן ובין אם הוא בת, הרי הוא יורש הכל.
גמרא
מַתְנִיתִין – משנתנו, האומרת שמועילים דברי האב להקנות חלק מממונו לבניו לאחר שיוולדו, עוסקת בִּשְׁכִיב מְרַע, שכל דבריו ככתובים וכמסורים.
וְהָא דִּתְּנַן – ומה ששנינו במשנתנו, שאם אמר האב שזכר יטול מנה ונקבה תטול מאתים, ויָלְדָה טֻמְטוּם, אֵינוֹ נוֹטֵל כלום, אוֹקְמַהּ – העמיד זאת רָבָא כְּדעת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּתַנְיָא בברייתא, מי שהיתה לו בהמה מעוברת, ואמר, אם תלד זכר הרי הוא עולה, ואם תלד נקבה הרי היא לזבחי שלמים, ויָלְדָה טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס, אֵין קְדוּשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶן כלל, והיינו כיון שסובר רבן שמעון בן גמליאל שטומטום הוא בריה בפני עצמה, שאינה נחשבת כזכר ואף לא כנקיבה, ולכן אין הקדשתו חלה כלל, והוא הדין כאן, שאין מתנתו של האב חלה כלל, כיון שאין זה זכר ולא נקבה. וְלֵית הִלְכְתָא – ואין הלכה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אֶלָּא טומטום הוא ספק זכר וספק נקבה, ולכן אִם יָלְדָה טֻמְטוּם, הרי הוא נוֹטֵל כְּפָחוּת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם, כיון שסכום זה בודאי מגיע לו.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא דְּאָמַר לָהּ לִדְבִיתְהוּ – מעשה באדם שאמר לאשתו בהיותה מעוברת, נִכְסַאי לְהַאי דְּמִעַבְּרַת – נכסי יהיו לאותו עובר שאת עתידה לילד. אָמַר רַב הוּנָא, הֲוָה מְזַכֶּה לְעוּבָּר – הרי הוא כאדם המזכה ממון לעובר, וְהַמְּזַכָּה לְעוּבָּר לֹא קָנָה, כיון שעדיין לא בא לעולם. אוֹתִיבֵיהּ – הקשה לו רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא, והרי שנינו במשנתנו, הָאוֹמֵר אִם יָלְדָה אִשְׁתִּי זָכָר יִטֹּל מָנֶה, יָלְדָה זָכָר נוֹטֵל מָנֶה, ומוכח שהועילה הקנאתו לעובר. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב הונא, מִשְׁנָתֵינוּ, אֵינִי יוֹדֵעַ מִי שְׁנָאָהּ, ואין הלכה כן.
וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, הַמְּזַכֶּה לְעוּבָּר לֹא קָנָה, וְאִם תֹּאמַר ותקשה ממִשְׁנָתֵנוּ, אין זו קושיא, הוֹאִיל וְדַעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ, והוא גומר בדעתו להקנות לו אף קודם שנולד, אבל המקנה לעובר סתם, שאינו בנו, לא קנה העובר.
אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב חָנָא בַּגְדַּתָּאָה [-מהעיר בגדד], פּוּק אַיְיתֵּי לִי בֵּי עֲשָׂרָה – צא והבא לי עשרה אנשים, וְאֵימָא לָךְ קַמַּיְיהוּ – ואומר לך בפניהם דין זה, כדי שיתפרסם הדבר, הַמְּזַכֶּה לְעוּבָּר, קָנָה.
פוסקת הגמרא, וְהִילְכְתָא – וההלכה היא, שהַמְּזַכֶּה לְעוּבָּר לֹא קָנָה, אלא אם כן היה זה בנו, שדעתו קרובה אליו, וכפי שהתבאר.
