גמרא
שנינו במשנה, 'הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע'. אָמַר רַב חֲבִיבָא, בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף, בְּרֵיהּ דְּרָבָא, מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרָבָא, לֹא שָׁאנוּ דין זה, שיש לקטנים חלק ברווח זה של הנכסים, אֶלָּא באופן שֶׁשִּׁבְּחוּ נְכָסִים מֵחֲמַת נְכָסִים, כלומר, שעסקו הגדולים בהשבחת הנכסים על ידי הנכסים עצמם, וכגון ששכרו פועלים בממון שהוריש להם האב, והשביחו את שאר הנכסים שהוריש להם, אֲבָל אם שִׁבְּחוּ נְכָסִים מֵחֲמַת עַצְמָן – אם השביחו הגדולים את הנכסים על ידי שהוציאו ממון משל עצמם כדי להשביח את הנכסים, הִשְׁבִּיחוּ לְעַצְמָן – כל השבח שייך לגדולים לבדם, ואין לקטנים חלק בהם.
שנינו במשנה, 'ואם אמרו גדולים ראו מה שהניח אבא הרי אנו עושין ואוכלים השביחו לעצמן'. מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב סַפְרָא, שָׁבַק אֲבוּהָּ זוּזֵי – הוריש לו אביו ממון, והיו לו אחים קטנים, שַׁקְלִינְהוּ וְעָבַד בְּהוּ עִיסְקָא – נטל רב ספרא את הממון ועשה בו עיסקאות והרויח ממון, אָתוּ אֲחוּהָּ תְּבָעוּהּ בְּדִינָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא – באו אחיו של רב ספרא ותבעו אותו לדין לפני רבא, שיתן להם חלק מהממון שהרויח. אָמַר לְהוּ – אמר להם רבא, רַב סַפְרָא גַּבְרָא רַבָּה – אדם גדול הוּא, לֹא שָׁבֵיק גִּירְסֵיהּ וְטָרַח לְאַחֲרִינֵי – ובודאי לא היה מניח את לימודו וטורח להרויח ממון עבור אחרים, והרי זה כאילו התנה בפני בית דין שכל הרווחים יהיו שלו.
שנינו במשנה, 'הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁבִּיחָה אֶת הַנְּכָסִים וְכוּ' השביחה לעצמה'. תמהה הגמרא, אִשָּׁה מַאי עֲבִידְתָּהּ – מה עניינה של אשה לכאן, והרי אין האשה יורשת את בעלה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, משנתנו עוסקת בְּאִשָּׁה יוֹרֶשֶׁת, ומבאר הרי"ף, כְּגוֹן רְאוּבֵן שֶׁנָּשָׂא בַּת שִׁמְעוֹן אָחִיו, וּמֵת שִׁמְעוֹן ללא בנים וְהִנִּיחַ בָּנוֹת, וּמֵת גם רְאוּבֵן בְּלֹא בָּנִים, ועתה ראוי שמעון אחיו ליורשו [כיון שאביהם מת], וכיון ששמעון עצמו מת, יורשות בנותיו את ראובן, נִמְצֵאת אֵשֶׁת רְאוּבֵן יוֹרֶשֶׁת את בַּעֲלָהּ מחמת שהיא בת שמעון אחיו, יחד עִם אַחְיוֹתֶיהָ בְּנוֹת שִׁמְעוֹן.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, הַמַּשִּׂיא אִשָּׁה לִבְנוֹ גָּדוֹל, בַּבַּיִת, קְנָאוֹ – קנה הבן את הבית, כיון שאמדו חכמים את דעתו של האב, שלרוב אהבתו לבנו הגדול, ושמחתו בנישואיו, גמר בדעתו להקנות לו את הבית, וְדַוְקָא באופן שנשא בְּתוּלָה, וְדַוְקָא באופן שהיתה זו אִשְׁתּוֹ הרִאשׁוֹנָה של הבן, וְדַוְקָא באופן שֶׁהִשִּׂיאוֹ רִאשׁוֹן, ולא השיא קודם לכן את אחד מאחיו הקטנים.
פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, שאם יִיחֵד לוֹ בַּיִת וַעֲלִיָּה לשמחת נישואיו, רק את הבַּיִת קָנָה, ואילו את העֲלִיָּה לֹא קָנָה, כיון שהעליה היא מקום מיוחד בפני עצמו, שאינו שייך לבית. אך אם ייחד לו בַּיִת וְאַכְסַדְרָה [-פרוזדור] מַהוּ, האם קנה גם את האכסדרה, כיון שאי אפשר להכנס אל הבית ללא האכסדרה, וכן אם ייחד לו שְׁנֵי בָּתִּים זֶה לִפְנֵי מִזֶּה, ואי אפשר להכנס אל הפנימי בלי לעבור דרך החיצוני, מַהוּ – מה הדין באופנים אלו, האם קנה הכל או לא. תֵּיקוּ – נשארה שאלה זו בספק, ולא נפשטה.
