אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, שכיב מרע שאמר לשון 'יִטֹּל', 'יִזְכֶּה', 'יַחֲזִיק', 'יִקְנֶה', כֻּלָּן לְשׁוֹן מַתָּנָה הִיא. בְּמַתְנִיתָא תְּנָא – ובברייתא שנינו בענין זה, אַף אם אמר לשונות 'יַחֲסִין' וְ'יִירַשׁ', בְּאופן שנתינת המתנה היתה למי שרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ, קנה, וּברייתא זו כדעת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא הִיא, הסובר שיכול המוריש לומר שאחד מיורשיו יירש את כל הנכסים לבדו.
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, אם אמר השכיב מרע לשון 'יֵהָנֶה בָּהֶן', מַהוּ – מה דין הנכסים, האם אנו אומרים שהתכוון שיזכה בהם לגמרי וממילא יוכל להנות מהם, או שהיתה כוונתו שיקבל מהם הנאה קטנה, ולא יותר. וכן יש להסתפק באופן שאמר לשון 'יֵרָאֶה בָּהֶן', מַהוּ, 'יַעֲמֹד בָּהֶן' מַהוּ, 'יִשָּׁעֵן בָּהֶן' מַהוּ, תֵּיקוּ – נשארו שאלות אלו בספק, ולא נפשטו.
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, שכיב מרע שמָכַר את כָּל נְכָסָיו, מַהוּ – מה דין המכירה, באופן שהבריא, האם יכול הוא לחזור בו ולומר שעל דעת כן שיבריא לא היה מוכר את כל נכסיו, בדומה למתנת שכיב מרע בכל נכסיו, שאם הבריא מתבטלת המתנה, או שבמכירה לא שייך לומר כן, שהרי נשארו ברשותו המעות שקיבל תמורת המכירה, ויוכל להתפרנס מהם. ומביאה הגמרא שתי מימרות שנראות כסותרות, זִימְנִין – היו פעמים שאָמַר רַב יְהוּדָה שכך אָמַר שְׁמוּאֵל, שאִם עָמַד – אם הבריא, חוֹזֵר בו ממכירת כל הנכסים. וְזִימְנִין – והיו פעמים שאָמַר שאִם עָמַד אֵינוֹ חוֹזֵר, אך מבארת הגמרא שאין סתירה בדברים, וְלֹא פְּלִיגֵי – אין כאן מחלוקת, אלא הָא – האופן שבו אמר שמואל שאם הבריא אינו חוזר, היינו באופן דְּאִיתִינְהוּ לְזוּזֵי בְּעֵינַיְיהוּ – שהמעות קיימות בעין, וכיון שיכול הוא להתפרנס ממעות אלו, אין ראיה שהתכוון למכור רק אם ימות, אלא יתכן שהיתה כוונתו שתחול המכירה גם אם יבריא, כיון שסמך על כך שיוכל להתפרנס מהמעות, וְהָא – ואילו האופן שבו אם הבריא המכירה בטילה, היינו באופן דְּפַרְעִינְהוּ בְּחוֹבוֹ – שהשתמש במעות שקיבל תמורת כל הנכסים כדי לפרוע את חובותיו, וכיון שלא השאיר לעצמו ממון כלל, אנו אומדים את דעתו שאילו היה יודע שיבריא לא היה מוכר את כל נכסיו ולא משאיר לעצמו כלום.
