הגמרא מביאה מעשה נוסף בענין דומה: אִמֵּיהּ – אמו דְּרָמֵי בַּר חָמָא, כְּתַבְתִּינְהוּ לְנִיכְסָהּ בְּאוּרְתָא – כתבה את נכסיה בערב במתנה לְבנה, רָמִי בַּר חָמָא, וּלְצַפְרָא – ובבוקר שלמחרת כְּתַבְתִּינְהוּ – כתבה את כל נכסיה לְאחיו, רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא, וּמֵתָה. אָזַל – הלך רָמִי בַּר חָמָא לְקַמֵּיהּ [-לפניו] דְּרַב שֵׁשֶׁת, ותבע את נכסי אמו מכח המתנה שנתנה לו בערב, אוּקְמֵיהּ בְּנִיכְסֵי – העמידו רב ששת בנכסים אלו. אָזַל [-הלך] רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא לְקַמֵּיהּ [-לפניו] דְּרַב נַחְמָן, ותבע את נכסי אמו מכח המתנה שנתנה לו בבוקר, אוּקְמֵיהּ בְּנִיכְסֵי – והעמידו רב נחמן בנכסים אלו. אָזַל רַב שֵׁשֶׁת לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן ואָמַר לֵיהּ, מַאי טַעְמָא אוּקְמֵיהּ מַר לְרַב עוּקְבָא בְּנִיכְסֵי – מה הטעם שהעמדת את מר עוקבא בנכסי אמו, לאחר שנתנה את כל הנכסים בערב לרמי בר חמא, אִי מִשּׁוּם דְּהַדְרָא בָּהּ – אם משום שחזרה בה בבוקר ונתנה את הנכסים במתנה למר עוקבא, הָא שְׁכִיבָא – הרי היא מתה לבסוף, ונמצא שמתנתה הראשונה היתה מתנת שכיב מרע בכל הנכסים, שהדין הוא שאם מתה מתנתה קיימת, ואם כן המתנה השניה שנתנה למר עוקבא אינה כלום. אָמַר לֵיהּ רב ששת, הָכִי [-כך] אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל שֶׁאִלּוּ עָמַד מחוליו והבריא, חוֹזֵר, אף אם לא הבריא, חוֹזֵר בְּמַתְּנָתוֹ – יכול הוא לחזור בו ממתנתו כל זמן שהוא חי, ואף כאן, כיון שאם היתה מבריאה היתה המתנה בטילה, שהרי זו מתנת שכיב מרע בכל הנכסים, כך יכולה היא גם לחזור בה ממתנתה כל זמן שהיא חיה, וכיון שבבוקר נתנה את כל נכסיה למר עוקבא, הרי זו חזרה מהמתנה שנתנה בערב לרמי בר חמא. שאל רב נחמן את רב ששת, אֵימוּר דְּאָמַר שְׁמוּאֵל – שמא מה שאמר שמואל שיכול השכיב מרע לחזור בו ממתנתו, היינו דוקא כשחוזר בו לְעַצְמוֹ, כלומר, שישארו הנכסים ברשותו, אבל אם חזר בו מהמתנה לראשון ורוצה הוא ליתן את כל הנכסים לְאַחֵר, מִי אָמַר – האם גם בזה אמר שמואל שמועילה חזרתו, ומתבטלת המתנה הראשונה, ומתקיימת רק המתנה השניה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב ששת, בְּפֵרוּשׁ אָמַר שְׁמוּאֵל דבר זה, שיכול השכיב מרע לחזור בו ממתנתו, בֵּין לְעַצְמוֹ בֵּין לְאַחֵר.
מביאה הגמרא מעשה נוסף בענין דומה: אִמֵּיהּ [-אמו] דְּרַב עַמְרָם, הֲוָה לָהּ מִלּוֹגָא דִשְׁטָרֵי – היה לה כלי מלא שטרות חוב, שהיו אחרים חייבים לה. כִּי קָא שָׁכְבָה – כשנטתה למות, אָמְרָה, לִיהֱווּ לְעַמְרָם בְּרִי – יהיו השטרות הללו נתונים לעמרם בני. לאחר מותה אָתוּ אֲחוּהָּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – באו אחיו של רב עמרם לדין לפני רב נחמן ותבעו לעצמם חלק בירושת אותם שטרות, ואָמְרוּ לֵיהּ כהסבר לתביעתם, וְהָא לֹא מָשַׁךְ – והרי רב עמרם לא עשה קנין משיכה באותן שטרות, ואם כן לא חלה המתנה. אָמַר לְהוּ רב נחמן, דִּבְרֵי שְׁכִיב מְרַע כִּכְתוּבִים וְכִמְסוּרִים דָּמוּ – נחשבים הם כאילו נעשה בהם קנין בכתיבה ומסירה, ולכן אף שלא משך רב עמרם את השטרות, קנאם כדין מתנת שכיב מרע שאינה צריכה קנין.
מעשה נוסף בענין דומה: אֲחָתֵיהּ [-אחותו] דְּרַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף, הֲוָה לָהּ פִּיסְקָא בְּפַרְדֵּיסָא – היתה לה פיסת קרקע בפרדס שהיתה שייכת לה, ולא היו לה נכסים נוספים, כָּל אֵימַת דַּהֲוָה חָלְשָׁא – בכל פעם שאותה אחות היתה נחלשת וחולה, הֲוַת מַקְנְיָא לֵיהּ נִיהֲלֵיהּ – היתה מקנה את אותו חלק בפרדס לרב דימי בר יוסף, וְכִי קָיְימָא הַדְרָא בָּהּ – וכאשר היתה מבריאה, היתה חוזרת בה ממתנתה, כדין מתנת שכיב מרע בכל הנכסים, שאם הבריא הנותן המתנה בטילה. זִימְנָא חֲדָא חָלְשָׁא – פעם אחת נחלשה וחלתה אותה אחות, שָׁלְחָהּ לֵיהּ – שלחה שליח לקרוא לאחיה רב דימי, ואמרה לו תָּא קְנֵי – בוא ותקנה את אותו חלק בפרדס שאני רוצה לתת לך. אָמַר לָהּ, לֹא בָּעֵינָא – איני רוצה לקנותה, כיון שידע שגם עתה תחזור בה ממתנתה לאחר שתבריא. שָׁלְחָה לֵיהּ – חזרה ושלחה לו, תָּא קָנֵי כָּל הֵיכָא דְּבָעִית – בא ותקנה בכל דרך שתרצה, באופן שלא אוכל לחזור בי. אֲתָא – בא רב דימי, שִׁיֵּיר חלק מהקרקע ברשותה, שלא תהיה זו מתנת שכיב מרע בכל הנכסים, וְקָנוּ מִינָּהּ – ואף עשו קנין על מתנתה. כִּי קַיְימָא – אמנם כאשר הבריאה, הַדְרָא בָּהּ – חזרה בה ממתנתה, אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – ובאה לפני רב נחמן לתבוע את אחיה רב דימי שיחזיר לה את אותו פרדס שנתנה לו במתנה. שָׁלַח לֵיהּ – שלח רב נחמן לרב דימי, תָּא – בוא אלי לדין, לֹא אֲתָא – לא רצה רב דימי לבוא, כיון דאָמַר, מַאי אַיְתִי – לשם מה אבוא, וַהרי ודאי הדין עימי, דהָא שִׁיְּירָה – השאירה לעצמה מקצת מהקרקע, ואין זו מתנת שכיב מרע בכל הנכסים המתבטלת אם הבריא, וְקָנוּ מִינָּהּ – ואף עשו קנין על מתנתה, ואם כן זו מתנה גמורה שאינה יכולה לבטלה. שָׁלַח לֵיהּ רב נחמן, אִי לֹא אֲתֵית – אם לא תבוא לדין, מָחֵינָא לְךָ בְּסִילְוָא דְּלֹא מַבַּע דָּמָא – אכאיב לך בקוץ שאינו מוציא דם, כלומר, אכריז עליך נידוי. וכשבא רב דימי לדין והביא את עדי המתנה, אָמַר לְהוּ רב נחמן לְסָהֲדֵי – לאותם עדים, הֵיכִי הֲוָה עוּבְדָּא – כיצד היה אותו מעשה של נתינת המתנה. אָמְרוּ לֵיהּ העדים, אָמְרָה הָכֵי – כך אמרה אחותו של רב דימי בזמן נתינת המתנה, 'וַוי דְּקָא מֵתָה הַךְ אִיתְּתָא' – אוי לאותה אשה, שהיא עומדת למות [ואמרה כן על עצמה]. אָמַר לְהוּ רב נחמן, אִם כֵּן, הַאי – אופן זה הוא כדין אדם המְצַוֶּה את נכסיו לאחרים מֵחֲמַת מִיתָה, כלומר, שניכר מתוך דבריו שהוא נותן את מתנותיו מחמת שהוא סבור שבודאי הוא עומד למות [בשונה מסתם 'שכיב מרע', שזהו כל מי שחולה בחולי שהחליש את כל גופו והוא מוטל במיטתו], וּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה שהבריא, חוֹזֵר ממתנתו, ואפילו שהיתה במקצת נכסיו, ואפילו שהיתה על ידי קנין, ואף כאן מתנתה לרב דימי בטילה.
