מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהִיא דְּכָתְבָה לְכוּלְּהוּ נִיכְסָהּ – מעשה באשה שבהיותה חולה כתבה את כל נכסיה במתנה, וְקָנוּ מִינָּהּ – ואף עשתה קנין על מתנה זו, ולאחר מכן הבריאה ורצתה לחזור בה ממתנתה. אָתְיָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא – באה אותה אשה לדין לפני רב הונא, אָמַר לָהּ, מַאי אַעֲבִיד לָךְ – מה אעשה לך, דְּלֹא אַקְנִית כִּדְקָנוּ אִינְשֵׁי – שהרי לא הקנית את הנכסים כדרך שמקנים מתנת שכיב מרע, והיינו ללא קנין, וכיון שהוספת לעשות קנין, נעשתה מתנה זו כמתנת בריא, שאינה מתבטלת. ואף שהתבאר לעיל שאף בקנין יש אופנים שאומרים שנעשה הקנין רק ליפוי כח, הָא קָא מְפָרְשֵׁי לָהּ רַבָּנָן – הרי פירשו רבותינו מעשה זה, דְעַל יְדֵי זִכּוּי וְקִנְיָן הֲוַת – שבמעשה זה לא היה קנין בלבד, אלא גם זיכוי של השטר, וכאופן שבו אמר שמואל לעיל [כפי ששנו בפומבדיתא] שאם היה גם זיכוי וגם קנין דין המתנה כמתנת בריא, שאינה מתבטלת, וּמִשּׁוּם הָכֵין לֹא מָצְיָא לְמֶהֱדַר בָּהּ – ומחמת כן אמר רב הונא שאינה יכולה לחזור בה.
הגמרא מביאה נידון נוסף בענין נוסח שטר מתנת שכיב מרע: הַהוּא – מעשה בשטר מתנת שכיב מרע, דַּהֲוָה כְּתִיב בָּהּ – שנכתב בו שתהיה המתנה 'בַּחַיִּים וּבַמָּוֶת', ונחלקו אמוראים כיצד לפרש לשון זו, רַב אָמַר, הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, ויש ללמוד זאת מִדְּכָתַב בָּהּ לשון 'בַּמָּוֶת', לְאַחַר מִיתָה הוּא דְּקָאָמַר – כוונתו שתחול המתנה רק אם ימות, ודינה ככל מתנת שכיב מרע, שאם היתה בכל הנכסים אם הבריא חוזר בו, ואם מת חלה המתנה, וְהַהוּא דְכָתַב בָּהּ – ומה שהוסיף וכתב בה לשון 'בַּחַיִּים', אין זה מחמת שרצה שתחול בחייו, וכמתנת בריא, אלא סִימָנָא לְחַיִּים – כתב זאת לשם סימן טוב לעצמו, שיחיה מחולי זה, אך לא היתה כוונתו שתחול המתנה בחייו. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא, שאפילו אם הבריא אינו חוזר בו, ויש ללמוד זאת מִדְּכָתַב בָּהּ 'בַּחַיִּים', מֵהַיּוֹם הוּא – רצונו שתחול המתנה מהיום, בעודו חי, [וְהָא] דְּקָאָמַר – ומה שהוסיף וכתב לשון 'וּבַמָּוֶת', אין זה בדוקא, אלא כְּמַאן דְּאָמַר – כמי שאומר שתהא המתנה קיימת 'מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם'.
אָמְרֵי נְהַרְדָּעֵי – אמרו בני ישיבת נהרדעא, הִילְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב – הלכה כדברי רב במחלוקת זו, שדין המתנה כמתנת שכיב מרע. אָמַר רָבָא, אִי כְּתִיב בָּהּ – אם כתוב בשטר המתנה שתחול 'מֵחַיִּים ובמוות', קָנִי – זכה מיד במתנה, כדין מתנת בריא. אָמַר אֲמֵימַר, לֵית הִלְכְתָא כְּרָבָא – אין הלכה כרבא, אלא אף באופן זה נחשבת המתנה כמתנת שכיב מרע. אָמַר לֵיהּ רַב אַשִּׁי לַאֲמֵימַר, לשם מה הוצרכת לומר שאין הלכה כרבא, פְּשִׁיטָא – והרי פשוט שאין הלכה כמותו, דְּהָא אָמְרֵי נְהַרְדָּעֵי הִילְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב, שאם כתב שתהא המתנה 'בחיים ובמוות', זו מתנת שכיב מרע. השיב לו אמימר, מַהוּ דְּתֵימָא – יכול היית לסבור ולומר, שאף רב לא אמר את דבריו אלא באופן שכתב בנוסח השטר שתהא המתנה 'בחיים ובמוות', אבל אם כתב 'מֵחַיִּים ובמוות', שמא מוֹדֶה רַב שמשמעות הלשון היא שתחול המתנה כבר מזמן שהוא חי, ויהא דינה כמתנת בריא, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך הוצרך אמימר להשמיע שאף בזה חולק רב וסובר שזו מתנת שכיב מרע, ושלא כדברי רבא.
