אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, בֵּן היורש את אביו, מֵאֵימָתַי [-מאיזה גיל] מוֹכֵר הוא בְּנִכְסֵי אָבִיו, ולכל הדעות אינו יכול למכור מיד כשיורש את אביו, אף אם הוא 'גדול' לענין כל המצוות שבתורה, כיון שבגיל מוקדם עדיין אינו נחשב כבן דעת למכור קרקעות שירש מאביו [אמנם קרקעות שקנה בעצמו, יכול גם למוכרם]. רָבָא אָמַר בשם רַב נַחְמָן, מִבֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שנה. וְרַב הוּנָא בַּר חִינְנָא אָמַר בשם רַב נַחְמָן, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְהִילְכְתָא כְּוָתֵיהּ – וההלכה היא כדבריו, שמבן עשרים שנה ומעלה יכול הוא למכור את נכסי אביו.
אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, בּוֹדְקִין את הקטן או הקטנה אם הביאו סימני גדלות, ואין סומכים על כך שהגיע הבן לגיל שלש עשרה והבת לגיל שתים עשרה, אלא מחמירים לבודקם, לְגִיטִּין, כפי שיבואר בגמרא להלן, וּלְקִדּוּשִׁין, כלומר, במקום שיש בכך קולא, אין מקילים להחשיב את קידושיהם לקידושין ודאיים, והאופן שיש קולא בקידושין הוא כגון שקידש בן שלש עשרה ויום אחד, ואחר כך בא אחר וקידשה, ואם נחשיב את קידושי הראשון לקידושין גמורים, אין קידושי השני חלים כלל, אך כיון שאנו חוששים שמא הראשון עדיין לא הביא סימני גדלות, ואין קידושיו קידושין, אנו מחמירים לחשוש שמא קידושי השני חלו, וצריכה ממנו גט, וְלַחֲלִיצָה, וכפי שיבואר להלן, וּלְמֵיאוּנִין, והיינו בקטנה יתומה, שמעיקר הדין אי אפשר לקדשה, כיון שנתנה התורה רשות רק לאב לקדש את בתו, אך תקנו חכמים שיוכלו אמה ואחיה לקדשה, ויכולה היא למאן בבעלה ולצאת ללא גט עד שתגדל, וכשהיא ממאנת אין סומכים על שנותיה, אלא בודקים שלא הביאה סימני גדלות, ואז יכולה היא למאן. וְלִמְכֹּר בְּנִכְסֵי אָבִיו אין הבן יכול עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה.
תמהה הגמרא על מה שאמר שמואל שבודקים את הקטן לענין נתינת גט, וְכֵיוָן דְּבַדְקִינֵיהּ לְקִדּוּשִׁין – כיון שכבר בדקנו אם גדלו כדי לדעת אם חלו הקידושין וכפי שאמר שמואל עצמו שבודקים לקידושין, לָמָּה לִי לְמִבְדְּקֵיהּ לְגִיטִּין – לשם מה יש צורך לחזור ולבדוק בשעת הגט. מתרצת הגמרא, דברי שמואל נאמרו בְּיָבָם, שמת אחיו ללא בנים, בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, שֶׁבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, היא אשת האח האמת, שהדין הוא שקְנָאָהּ אף שאינו גדול, כיון שביבום חלים הקידושין מאליהם מדין התורה, ואין צורך שיהא המקדש בן דעת [אלא יש צורך שיהיה בן תשע שנים ויום אחד, שאז ביאתו ביאה], וְאֵינוֹ נוֹתֵן גֵּט, אם רוצה הוא לגרשה, עַד שֶׁיַּגְדִּיל, כיון שהגירושין צריכים להיעשות מדעתו, ולכן יש לבודקו אם אכן הביא סימני גדלות.
עוד אמר שמואל, שבודקים לַחֲלִיצָה, ומבארת הגמרא שבא שמואל בכך לַאֲפוּקֵי [-למעט ולהוציא] מִשיטתו דְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר, רק לשון 'אִישׁ' כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה של חליצה [שנאמר 'וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ' (דברים כה ז)], וכיון שלשון 'איש' מורה על גדלות, אין קטן יכול לחלוץ, אֲבָל אִשָּׁה, שלא נאמר בה לשון גדלות, בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה ניתן לחלוץ לה, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיע לנו שמואל בדבריו, דְּמַקְשִׁינָן אִשָּׁה לָאִישׁ – שיש להקיש את האשה לאיש לגבי חליצה, וכשם שאיש צריך להיות גדול כדי לחלוץ, כך האשה צריכה להיות גדולה כדי לחלוץ.
עוד אמר שמואל, וּלְמֵיאוּנִין, ומבארת הגמרא, לַאֲפוּקֵי מִשיטתו דְּרַבִּי יְהוּדָה בענין זה, דְּאָמַר, שיכולה הקטנה למאן אפילו לאחר שהביאו סימני גדלות, עַד שֶׁיִּרְבֶּה הַשָּׁחֹר עַל הַלָּבָן, כלומר, שיהיה לה ריבוי שערות באותו מקום עד שנראה כשחור, והשמיענו שמואל שדי בבדיקת סימני גדלות של שתי שערות כדי להחשיבה כגדולה שאינה יכולה למאן.
עוד אמר שמואל, וְלִמְכֹּר בְּנִכְסֵי אָבִיו עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, ובדין זה בא לַאֲפוּקֵי מִמַאן דְּאָמַר שיכול למכור בנכסי אביו מִבֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וכפי שהובא לעיל.
וְהִילְכְתָא – וההלכה היא כִּדבריו דרַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל, בְּכוּלְּהוּ – בכל הדברים שהובאו כאן.
