אָמַר אֲמֵימַר אף על פי שהתבאר שהיורש קרקעות מאביו אינו יכול למוכרם עד שיהיה בן עשרים שנה, מכל מקום מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה, שאם נתן קרקעות אלו במתנה, חלה מתנתו.
אָמַר לֵיהּ רַב אַשִּׁי לַאֲמֵימַר, מַאי שְׁנָא זְבִינֵי – במה שונה מכירת קרקעות, דְּלֹא – שאינו יכול למוכרם, הרי הטעם לכך הוא דִילְמָא מוֹזִיל וּמְזַבִּין – שמא הוא יוזיל את מחיר הקרקע וימכרנה במחיר זול מידי, כָּל שֶׁכֵּן שיש לחשוש כן במַתָּנָה, דְּלֹא מָטֵי לֵיהּ וְלֹא מִידִי – שלא קיבל תמורתה כלום.
השיב לו אמימר, וּלְטַעְמֵיךְ – ולפי סברתך, שדין מכירת קרקע על ידי קטן מגיל עשרים תלוי ברווח או בהפסד שעשוי להיגרם לו, אם כן, זַבִּין שָׁוֵה חַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא – אם מכר אותו בן קרקע השוה חמש, בשש, והרויח בכך, הָכֵי נַמֵּי דִּזְבִינֵיהּ זְבִינֵי – האם אכן מכירתו מועילה, והרי לא חילקו חכמים בדין זה, אלא אמרו שלעולם אין מכירתו בקרקעות מועילה, ואף אם מכר ברווח, אֶלָּא ודאי הטעם לדין זה הוא כיון דקִים לְהוּ לְרַבָּנָן – ידוע הדבר ומוחזק אצל החכמים, דְּיָנוֹקָא מְקָרְבָא דַּעְתֵּיהּ גַּבֵּי זוּזֵי – שקטן, דעתו קרובה אצל מעות, והוא רוצה בהם, וְאִי אָמַרְתְּ זְבִינֵיהּ זְבִינֵי – ואם תאמר שיש בידו כח למכור קרקעות שירש מאביו, מְזַבִּין לְכוּלְּהוּ נִכְסֵיהּ – סופו שימכור את כל קרקעותיו כדי לקבל מעות, ומחמת כן מנעו ממנו חכמים לגמרי מלמכור קרקעות עד שיהיה בן עשרים, שדעתו מיושבת עליו יותר, אמנם חשש זה של חכמים הוא רק לגבי מכירת קרקעות, אבל גַּבֵּי מַתָּנָה, אין חשש שיחלק את כל קרקעותיו במתנה, ואֵי לָאו דַּהֲוָה לֵיהּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ – אם לא שהיתה לאותו בן הנאה גדולה מאותו אדם, לֹא הֲוָה יָהֵיב לֵיהּ מַתָּנָה – בודאי לא היה נותן לו קרקע במתנה, ולכן אָמוּר רַבָּנָן [-אמרו חכמים], תֶּהֱוֵי מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה – מוטב שתחול מתנתו, דְּלִיעְבְּדוּ לֵיהּ מִילֵּי – ועל ידי זה יימצאו בני אדם שיעשו עבורו טובות, כיון שיידעו שיש בכוחו לתת להם מתנות גדולות.
וְהִלְכְתָא – וההלכה היא, שתּוֹךְ זְמַן של גיל עשרים או גיל שמונה עשרה, הרי הוא כְּלִפְנַי זְמַן, ואין הבן יכול למכור קרקעות שירש מאביו אלא לאחר שסיים את השנה השמונה עשרה או העשרים, כל אחד לפי שיטתו.
וְהִלְכְתָא כְּגִדּוּל בַּר מְנַשֶּׁה, שגדול או גדולה היודעים בטיב משא ומתן, ממכרן ממכר, ומקחן מקח.
וְהִלְכְתָא כְּמַר זוּטְרָא, שמגיל שלש עשרה שנה יכול הבן להעיד בעדות על מטלטלין.
וְהִלְכְתָא כַּאֲמֵימַר, שאף לפני גיל עשרים יכול הבן לתת במתנה את נכסי אביו.
וְהִלְכְתָא כְּרַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל, בְּכוּלְּהוּ – בכל הדינים שאמר שבודקין לקדושין, לגרושין, לחליצה ולמיאונין, ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים.
