כַּיּוֹצֵא בוֹ – מחלוקת דומה בין רבי אליעזר לרבי יהושע, זָכִין לַקָּטָן – יכול אדם לזכות בחפץ עבור קטן, שאין לו אפשרות לזכות לעצמו, וְאֵין זָכִין לַגָּדוֹל, כיון שיכול הגדול לזכות בעצמו, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, הרי אפילו לַקָּטָן אָמְרוּ שמועילה זכיה, הגם שהוא עצמו אינו יכול לזכות לעצמו, קַל וָחֹמֶר שמועילה זכיה לַגָּדוֹל, כיון שיכול הוא לזכות לעצמו, וממילא אף אחרים יכולים לזכות עבורו.
המשניות הבאות עוסקות באופן ששהו במקום אחד כמה בני אדם קרובים הראויים לרשת זה את זה, ומתו כולם בזמן קצר, ואין ידוע מי מת תחילה, וממילא יש ספק מי ירש את מי, ויורשיו של מי מהמתים זוכה בנכסים: נָפַל הַבַּיִת עָלָיו [-על הבן] וְעַל אָבִיו, [אוֹ] עָלָיו וְעַל מוֹרִישָׁיו האחרים, ומתו כולם, ואין ידוע מי מת תחילה, וְהָיְתָה עָלָיו – על הבן כְּתוּבַּת אִשָּׁה שאשתו גובה מנכסיו לאחר מיתתו, וּבַעֲלֵי חוֹבוֹת הרוצים לגבות את חובו מנכסיו, אך לא היו לבן נכסים משלו כלל, ועתה, יוֹרְשֵׁי הָאָב אוֹמְרִים, הַבֵּן מֵת רִאשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ מֵת הָאָב, והוריש לנו את כל נכסיו, ואין האשה והנושים יכולים לגבות את חובותיהם מנכסים אלו, שלא היו שייכים מעולם לבן. וְאילו בַּעֲלֵי חוֹבוֹת – האשה והמלוים אוֹמְרִים, הָאָב מֵת רִאשׁוֹן, והוריש את הנכסים לבן, ובאותה שעה קלה שהיה הבן חי וירש את הנכסים השתעבדו נכסים אלו לנו, וְאַחַר כָּךְ מֵת הַבֵּן, ועדיין נכסיו משועבדים לנו, שהרי כתובת אשה ובעלי חובות גובים מהנכסים שהשאיר המת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כיון שאין ידוע מי באמת מת ראשון, והאשה והמלוה מחזיקים בידם שטרות על חיוביהם, ושטר הראוי לגבות בו נחשב כ'גבוי', הרי זה כאילו גם הם מוחזקים בנכסים כמו היורשים, ולכן יַחֲלֹקוּ בנכסים. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן – בחזקת היורשים, ונחשבים הם כמוחזקים בממון, ועל בעלי החוב להביא ראיה לדבריהם, שמת האב תחילה, כדי שיוכלו להוציא את הנכסים מחזקת יורשי האב.
גמרא
תְּנָן הָתָם – שנינו במשנה להלן (קעה.), הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בִּשְׁטָר, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים, כלומר, אם בזמן ההלואה היו קרקעות ביד הלוה, ואחר כך מכרם הלוה או נתנם במתנה, אם כשהגיע זמן הפרעון אין ללוה ממון או נכסים אחרים לשלם מהם את חובו, גובה המלוה את חובו מהקרקעות שביד הקונים או מקבלי המתנה, כיון ששעבודו קדם לזכותם בנכסים אלו. ואם הלווהו עַל יְדֵי [-בפני] עֵדִים וללא שטר, גּוֹבֶה המלוה את חובו רק מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, והיינו נכסים שביד הלוה עצמו.
בָּעֵי [-הסתפק] שְׁמוּאֵל, דְּאִיקְנֵי מַהוּ, כלומר, מה הדין באופן שבשעת ההלואה לא היו ללוה נכסים כלל, אך בשטר ההלואה נכתב בפירוש שהלוה משעבד למלוה גם נכסים שהוא עתיד לקנות, ולאחר זמן קנה הלוה נכסים, האם הם משועבדים למלוה או לא, ומבארת הגמרא את האופן שבו שייך ספק זה, אַלִּיבָּא [-לשיטתו] דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר, אָדָם מַקְנֶה [-יכול להקנות] לַחֲבֵרוֹ דָּבָר שֶׁלֹא בָּא לָעוֹלָם, לֹא תִּיבָּעֵי לְךָ – אין מקום לספק זה, דְּוַדַּאי קָנָה, כִּי תִּיבָּעֵי לְךָ – וספק זה הוא רק אַלִּיבָּא דְּרַבָּנָן, דְּאָמְרֵי, אֵין אָדָם מַקְנֶה לַחֲבֵירוֹ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, וּמִינֵּיהּ – ולגבי הגביה מהלוה עצמו, לֹא תִּיבָּעֵי לְךָ – אין מקום לספק זה, דַּאֲפִילּוּ מִגְּלִימָא דְּעַל כַּתְפֵיהּ – שהרי המלוה רשאי לגבות את חובו מהלוה אפילו מגלימה המונחת על כתפיו, כלומר, מכל דבר הנמצא ברשותו, ואין חילוק אם קנאו קודם ההלואה או לאחר ההלואה, אֶלָּא כִּי קָא מִיבַּעְיָא לָן – הספק הוא רק באופן ששעבד הלוה למלוה נכסים דְּאִיקְנֵי – שהוא עתיד לקנות, וְקָנָה הלוה נכסים, וּמָכַר אותם לאחרים, וכן אם שעבד לו נכסים שיקנה, וְקָנָה, וְהוֹרִישׁ, מַאי – מה הדין, האם יכול המלוה לגבות את חובו מהנכסים שביד הקונה או ביד היורש, או לא.
