משנה
נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִמּוֹ, והוא בנה היחיד, והיא אלמנה, שהנכסים בחזקתה, יורשי הבן טוענים שהאם מתה תחילה, וירש אותה הבן, וכשמת הוריש להם את נכסיה. ויורשי האשה ממשפחת בית אביה טוענים שהבן מת תחילה, ולא ירש את נכסיה, וכשמתה הורישה להם את כל נכסיה, אֵלּוּ וָאֵלּוּ – בית שמאי ובית הלל מוֹדִים שֶׁיַּחֲלוֹקוּ יורשי הבן ויורשי האם בנכסי האם, כיון ששניהם באים מכח טענת ירושה, והדבר ספק. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מוֹדֶה אֲנִי בָזֶה שֶׁלדברי בית הלל הַנְּכָסִים בְּחֶזְקָתָן, ובגמרא יבואר בחזקת מי. אָמַר לוֹ בֶן עַזַּאי, עַל הַחֲלוּקִין – על המחלוקות שהתבארו במשניות הקודמות אָנוּ מִצְטַעֲרִין, שלא הושוו בית שמאי ובית הלל לדעה אחת, אֶלָּא שֶׁבָּאתָ לְחַלֵּק עָלֵינוּ אֶת הַשָּׁוִין, ולומר שגם בנידון זה, שלדעת תנא קמא אין מחלוקת, נחלקו בו בית שמאי ובית הלל.
גמרא
שנינו במשנה, 'אמר רבי עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן', מבררת הגמרא, בְּחֶזְקַת מִי – מי נחשב מוחזק בנכסים, שעליו אמר רבי עקיבא שהנכסים נשארים בחזקתם, ומביאה בזה הגמרא מחלוקת, רַבִּי אִלָּעָא אָמַר בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאֵם, כטעם שיבואר להלן, וְרַבִּי זֵירָא אָמַר, הנכסים בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבֵּן, כיון שלאחר מיתת בעלה היה הבן ראוי ליורשה וקודם לשאר הקרובים. כִּי סָלֵיק רַבִּי זֵירָא – כאשר עלה רבי זירא מבבל לארץ ישראל, קָם בְּשִׁיטְּתֵיהּ דְּרַבִּי אִלָּעָא – שינה את דעתו ועמד בשיטתו של רבי אילעא, שהנכסים בחזקת יורשי האם, וְקָם רַבָּה בְּשִׁיטְּתֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא – ורבה עמד בשיטתו של רבי זירא, אָמַר רַבִּי זֵירָא, שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד מכך, דאַוֵּירָא – האויר דְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים, ולכן רק לאחר שעליתי לארץ ישראל עמדתי על עיקר הדבר, ומבררת הגמרא, וְטַעֲמָא מַאי – מה הטעם לכך שלדעת רבי אילעא ורבי זירא הנכסים בחזקת יורשי האם, ומבארת, אָמַר אַבַּיֵי, הוֹאִיל וְהוּחְזְקָה נַחֲלָה בְּאוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט, כלומר, כיון שגם בחייה, לאחר מיתת בעלה, מתייחסת היא אחר שבט אביה, והממון נחשב בחזקת משפחת אביה, והם יורשים אותה.
