משנה
אם היה כָּתוּב בּוֹ מִלְמַעְלָה – בתחילת נוסח השטר שחייב לו מָנֶה, וּמִלְּמַטָּה – בסיום נוסח השטר, כשחוזר וכופל את דבריו, היה כתוב שחייב לו מָאתַיִם, או שהיה כתוב בו מִלְמַעְלָה מָאתַיִם וּמִלְּמַטָּה מָנֶה, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּחְתּוֹן, כיון שאנו מניחים שבינתיים, תוך כדי הכתיבה, חזר בו והתחייב על סכום אחר, ואין זה דומה לאופן המבואר במשנה הקודמת, שהטעות כתובה באותו משפט ממש, שאנו הולכים תמיד אחר הפחות שבלשונות. שואלת המשנה, אִם כֵּן, שלעולם הולכים אחר התחתון, לָמָּה כוֹתְבִין אֶת הָעֶלְיוֹן, ומבארת, כדי שֶׁאִם תִּמָּחֵק אוֹת אַחַת מִן הַתַּחְתּוֹן, יִלְמַד מִן הָעֶלְיוֹן מה היה כתוב שם, אבל במקום שיש סתירה בין העליון לתחתון, הולכים אחר התחתון.
גמרא
שנינו במשנה 'שאם תמחק אות אחת מן התחתון, ילמד מן העליון'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, יִלְמַד הַתַּחְתּוֹן מִן הָעֶלְיוֹן רק אוֹת אַחַת, אֲבָל לֹא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, כְּגוֹן חָנָן מֵחָנָנִי, שאם היה כתוב למעלה השם 'חנן', ולמטה השם 'חנני', ניתן ללמוד מהתחתון שהכוונה לאדם שממו 'חנני', כיון שהחסרון למעלה הוא רק של אות אחת, וְכן עָנָן מֵעָנָנִי,
אָמַר רַב פָּפָּא, פְּשִׁיטָא לִי – דין זה פשוט אצלי, שאם היה כתוב 'סֵפֶל' מִלְּמַעְלָה, וְ'קֵפֶל' מִלְּמַטָּה, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּחְתּוֹן, ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, 'סֵפֶל' היינו ראשי תיבות של סְאָה וּפַלְגָּא [-ומחצה], ו'קֵפֶל' הם ראשי תיבות של קַבָּא וּפַלְגָּא, ששיעור זה הוא פחות מסאה ופלגא, ובזה ודאי הולכים אחרי מה שכתוב למטה, וכפי שהתבאר במשנה.
בָּעֵי – אך הסתפק רַב פָּפָּא באופן הפוך, שכתוב 'קֵפֶל' מִלְּמַעְלָה וְ'סֵפֶל' מִלְּמַטָּה, והיינו שלמטה נכתב השיעור הגדול יותר, ואם נלך אחר התחתון יגבה בעל השטר את השיעור הגדול, מַאי – מה הדין באופן זה, מִי חַיְישִׁינָן לִזְבוּב אוֹ לֹא, תֵּיקוּ – נשארה שאלה זו בספק, ומבאר הרי"ף את הספק 'מי חיישינן לזבוב', פֵּרוּשׁ, אף שבדרך כלל הולכים אחר התחתון, האם כאן אנו חוששים דִּילְמָא זְבוּב מַחְקֵיהּ בְּרַגְלֵיהּ דְּקוֹ"ף – בעוד הדיו לח בא זבוב ומחק ברגליו את הרגל של האות קו"ף שבמילה 'קפל', וְשַׁוְּיֵיהּ – ועשאה על ידי גרירת הדיו שתיראה כמו האות סָמֶ"ךְ, ונראה כאילו כתוב 'ספל', ומחמת חשש זה לא יגבה אלא את השיעור הקטן הכתוב למעלה, של 'קפל', ולא יותר, אוֹ לֹא – או שמא אין חוששים לכך, ואף באופן זה הולכים אחר התחתון, ויגבה את שיעור ה'ספל' שהוא גדול יותר, וכפי שהתבאר, נשארה שאלה זו בספק, ולא נפשטה.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה של ספק בנוסח השטר: הַהוּא שְׁטָרָא – מעשה בשטר, דַּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ שִׁית מֵאָה וְזוּזָא – שנכתב בו שפלוני חייב לחבירו 'שש מאות וזוז', ולא מפורש בשטר מאיזו מטבע הם אותן 'שש מאות', שְׁלָחָהּ רַב שְׁרַבְיָא לְקַמֵּי דְּאַבַּיֵי – שלח רב שרביא לאביי את שאלתו בענין שטר זה, כיצד לפרש את לשונו, האם כוונתו לשִׁית מֵאָה אַסְתִּירֵי וְזוּזָא – שש מאות אסתירי [וכל אסתירא שוה חצי זוז] ועוד זוז אחד, אוֹ דִּילְמָא שִׁית מֵאָה זוּזֵי וְזוּזָא – או שמא כוונתו לשש מאות זוז ועוד זוז אחד, אוֹ דִּילְמָא שִׁית מֵאָה פְּרִיטֵי וְזוּזָא – או שמא כוונתו לשש מאות פרוטות ועוד זוז אחד. אָמַר לֵיהּ אביי, דַּל פְּרִיטֵי מֵהָכָא – הוצא מהספק את הצד של 'שש מאות פרוטות', דְּלֹא כָּתְבִי בִּשְׁטָרָא – שאין דרך לכתוב בשטר סכום של שש מאות פרוטות, אלא אֲסוֹכֵי מַסְכִּי לְהוּ וּמְשַׁוּוּ לְהוּ זוּזֵי – מצרפים אותם וכותבים את סך שוויים לפי זוזים [כל מאה תשעים ושתים פרוטות שוות לזוז אחד], מַאי אָמַרְתְּ – ומה נשאר לך להסתפק, בין אסתירי לזוזים, יש לפרש את כוונתו לשִׁית מֵאָה אַסְתִּירֵי וְזוּזָא, כי כל אסתירא שוה חצי זוז, והכלל הוא שיַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה, ולכן אינו מתחייב לו שש מאות זוז אלא שש מאות אסתירי.
