תְּנָן הָתָם – שנינו במשנה שם, במסכת שביעית (פ"י מ"ה), שִׁטְרֵי חוֹב, הַמּוּקְדָּמִין – אם כתבו בהם תאריך מוקדם מהזמן האמיתי של ההלואה, הרי הם פְּסוּלִין, כיון שעל ידי שטר החוב יכול המלוה לגבות את חובו לא רק מהלוה עצמו, אלא גם מלקוחות שקנו ממנו קרקעות לאחר זמן ההלואה, כיון שהקרקעות הללו משועבדות לפרעון חובו, אמנם אם נכתב בשטר ההלואה תאריך מוקדם מהאמת, נמצא שיוכל המלוה לגבות בשטר זה גם מלקוחות שקנו קרקעות מהלוה לפני זמן ההלואה האמיתי, ובאותו זמן לא היו הקרקעות הללו משועבדות לו כלל, וכיון שיכול הוא לגבות בשטר כזה קרקעות שלא כדין, פסלו חכמים שטר כזה לגמרי. וְהַמְאוּחָרִין – ושטרי חוב שהתאריך שבהם מאוחר מהאמת, כְּשֵׁרִין, כיון שאין בהם כל חשש רמאות והפסד, אלא יש בכך רק נזק והפסד למלוה, שלא יוכל לגבות מקרקעות משועבדות אלא מאותו זמן הכתוב בשטר, וכיון שהוא מתרצה בכך, שהרי השטר נכתב מדעתו, השטר כשר.
אָמַר רַב הוּנָא, לֹא שָׁאנוּ דין זה, שיש חילוק בין שטר מוקדם לבין שטר מאוחר, אֶלָּא בשִׁטְרֵי הַלְוָאָה, וכפי שהתבאר, שבשטר חוב מאוחר אין כל חשש רמאות, אֲבָל שִׁטְרֵי מֶקַח וּמִמְכָּר, אֲפִילּוּ מְאוּחָרִין, שנכתב בהם שהיתה מכירת הקרקע בתאריך מאוחר יותר מהתאריך האמיתי, נַמֵּי – גם כן פְּסוּלִין. מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, זִימְנִין דִּמְזַבֵּין לֵיהּ אַרְעָא בְּנִיסָן – כיון שיתכן שימכור ראובן לשמעון קרקע בניסן, וְכָתִיב לָהּ שְׁטָרָא בְּתִשְׁרֵי – ויכתוב לו את השטר עם תאריך של תשרי שאחריו, וּמִתְרְמֵי לֵיהּ זוּזֵי בֵּינֵי בֵּינֵי – ובין זמן המכירה האמיתי, בניסן, לבין הזמן הכתוב בשטר, בתשרי, יזדמנו לראובן מעות, וְזָבִין לֵיהּ מִינֵּיהּ – ויקנה ממנו את הקרקע בחזרה, וְאָמַר לֵיהּ ראובן לשמעון, הַב לִי שְׁטָרָא זְבִינַאי – תן לי את שטר המכירה, וְאָמַר לֵיהּ שמעון, אִירְכַּס – אבד לי אותו שטר, וְיָהִיב לֵיהּ זוּזֵי – ויתן לו ראובן לשמעון מעות תמורת הקרקע, וְכִי מְהַדַּר לֵיהּ אַרְעָא – ויחזיר שמעון לראובן את הקרקע באותו זמן, וכִּי מָאטֵי – כאשר יגיע חודש תִּשְׁרֵי, מַפִּיק לֵיהּ לִשְׁטָרָא – יוציא שמעון את אותו שטר מכירה שאמר שאבד לו, שכתוב בו שמכר ראובן לשמעון את הקרקע בתשרי, וְאָמַר לֵיהּ הֲדַר זְבִינְתָא מִינָּךְ – ויאמר שמעון לראובן, חזרתי וקניתי ממך את הקרקע כעת, בתשרי, ויוציא ממנו את הקרקע שלא כדין.
תמהה הגמרא, אִי הָכֵי – אם אנו חוששים לחשש כזה, אֲפִילּוּ שִׁטְרֵי הַלְוָאָה נַמֵּי – יש לפסול גם שטרות חוב מאוחרים, כיון שגם בהם יש חשש זה, זִימְנִין דְּיָזֵיף מִינֵּיהּ בְּנִיסָן – שמא ילוה ראובן משמעון מעות בניסן, וְכָתִיב לֵיהּ שְׁטָרָא בְּתִשְׁרֵי – ויכתוב לו שטר חוב שהתאריך שבו הוא תשרי, וּמִתְרְמֵי לֵיהּ זוּזֵי בֵּינֵי בֵּינֵי – ויזדמנו לראובן מעות בינתיים, בין ניסן לתשרי, וּפָרַע לֵיהּ – ויפרע לו את חובו, וְאָמַר לֵיהּ הַב לִי שְׁטָרִי – ויאמר ראובן לשמעון שיחזיר לו את שטר החוב, וְאָמַר לֵיהּ שמעון, אִירְכַּס לִי – אבד לי שטר החוב, וְכָתִיב לֵיהּ תָּבְרָא – ויכתוב שמעון לראובן 'שובר' שאכן פרע לו את חובו, אך באותו שובר יהיה כתוב התאריך האמיתי של פרעון החוב, שהוא לפני תשרי, וְכִי מָאטֵי זִמְנֵיהּ – וכאשר יגיע הזמן הכתוב בשטר, שהוא תשרי, מַפִּיק לֵיהּ – יוציא שמעון את שטר החוב, וְאָמַר לֵיהּ לראובן, הַשְׁתָּא הוּא דִּיזִיפְתְּ מִינַּאי – לוית ממני עתה מעות, בתשרי, ולא יועיל לו השובר שהזמן הכתוב בו הוא לפני תשרי, כיון שיטען שמעון שהיה זה פרעון על הלואה אחרת, שהרי לא יתכן שיהיה זמן השובר מוקדם לזמן ההלואה עצמה הכתוב בשטר.
מתרצת הגמרא, קָסָבַר רַב הוּנָא, אֵין כּוֹתְבִין שׁוֹבָר, ואין הלוה צריך לפרוע את חובו כל זמן שהמלוה אינו מחזיר לו את שטר החוב בעצמו, וממילא אין כל חשש רמאות, שהרי אם יטען המלוה שאבד לו השטר, לא יצטרך הלוה לפרוע לו את החוב כלל.
