אָמַר רָבָא, הַאי מַאן דְּנָקֵיט שְׁטָרָא בַּר מֵאָה – אדם המחזיק בידו שטר חוב של מאה זוז על חבירו, וְאָמַר – וביקש מהדיינים, שַׁוְּיוּהָּ נִיהֲלִי תְּרֵי בַּר חַמְשִׁין חַמְשִׁין – עשו עבורי במקום שטר זה של מאה זוז, שני שטרות של חמישים זוז כל אחד, לֹא מְשַׁוִּינַן לֵיהּ – אין שומעים לו ואין עושים כן ללא הסכמת הלוה, והטעם לכך, עָבְדוּ רַבָּנָן מִילְּתָא – עשו בכך חכמים תקנה דְּנִיחָא לֵיהּ לַמַּלְוֶה – שיש בה תועלת למלוה עצמו, וְנִיחָא לֵיהּ לַלֹּוֶה – ויש בה תועלת ללוה [וכיון שיש לכל אחד מהם תועלת והפסד, אין אחד מהם יכול לשנות את השטר שלא מדעת חבירו], ומבארת הגמרא, נִיחָא לֵיהּ לַמַּלְוֶה – יש בכך תועלת למלוה, כְּדֵי שֶׁיָּכוֹף לְפוֹרְעוֹ – כדי שיוכל להכריח את הלוה לפרוע לו את כל החוב, כלומר, שאם יפרע לו הלוה חמישים זוז ויכתוב לו המלוה שובר, ידאג הלוה שמא יאבד שוברו וימהר לפרוע גם את החמישים הנותרים, אך אם יהיו למלוה שני שטרות של חמישים, לאחר שיפרע הלוה חמישים ויחזיר לו המלוה את אחד השטרות, לא ימהר לפרוע את השטר השני. וְנִיחָא לֵיהּ לַלֹּוֶה – ויש בכך תועלת ללוה, כִּי הֵיכִי דְּנִיפְגּוֹם שְׁטָרֵיהּ – כדי שיהיה השטר שביד המלוה 'פגום', כלומר, לאחר שיפרע לו חמישים, והמלוה יודה בכך שהשטר פרוע בחלקו, הרי זה שטר 'פגום' שאין המלוה גובה בו אלא בשבועה שלא נפרע כולו.
וְאָמַר רָבָא, הַאי מַאן דְּנָקֵיט תְּרֵי שְׁטָרֵי בַּר חַמְשִׁין חַמְשִׁין – מלוה שיש בידו שני שטרות על אותו לוה, ובכל שטר כתוב שהלוה חייב לו חמישים זוז, וְאָמַר לדיינים, שַׁוִּינְהוּ נִיהֲלִי חַד בַּר מֵאָה – עשו עבורי שטר אחד של מאה זוז, לֹא מְשַׁוִּינַן לֵיהּ – אין עושים כן עבורו, שלא מדעת הלוה, והטעם לכך, עָבְדוּ רַבָּנָן מִילְּתָא דְּנִיחָא לֵיהּ לַלֹּוֶה וְנִיחָא לֵיהּ לַמַּלְוֶה, ומבארת הגמרא מדוע יש בכך תועלת עבור שניהם, נִיחָא לֵיהּ לַמַּלְוֶה – יש בכך תועלת למלוה, כִּי הֵיכִי דְּלָא נִיפְגּוֹם שְׁטָרֵיהּ – כדי שלא יהיה שטרו פגום, והיינו שאם יפרע לו הלוה חמישים, יוכל להחזיר לו את אחד השטרות ולתבוע בשטר השני את החמישים הנותרים, ויצטרך הלוה לפרוע לו מיד, ואילו כאשר יש בידו שטר אחד של מאה, והמלוה עצמו מודה שכבר נפרעו ממנו חמישים, הרי זה שטר פגום שאין המלוה יכול לגבות בו אלא בשבועה. וְנִיחָא לֵיהּ לַלֹּוֶה – ויש בכך תועלת ללוה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָכוֹף אותו המלוה לְפוֹרְעוֹ, כי כל זמן שיש ביד המלוה שטר על מאה, אף שיש ללוה שובר על חמישים, חושש הוא שמא יאבד שוברו, וממהר הוא לפרוע את החמישים הנותרים, ואילו כשיש ביד המלוה שני שטרות של חמישים, לאחר שפרע שטר אחד אינו חושש ואינו ממהר לפרוע את השטר השני.
אָמַר רַב אַשִּׁי, הַאי מַאן דְּנָקֵיט שְׁטָרָא בַּר מֵאָה – אדם המחזיק בידו שטר חוב של מאה זוז על חהירו, וְאָמַר לדיינים, שַׁוְּיוּהּ נִיהֲלִי חַד בַּר חַמְשִׁין – כתבו לי במקומו שטר אחר על חמישים זוז, לֹא מְשַׁוִּינַן לֵיהּ – אין שומעים לו ואין עושים כן, ומבאר רב אשי, מַאי טַעְמָא – מה הטעם לכך, כיון דאָמְרִינַן – אנו אומרים וחוששים, הַאי מִיפְרָע פַּרְעֵיהּ – שמא הלוה כבר פרע לו את החוב כולו, וְאָמַר לֵיהּ הלוה הַב לִי שְׁטָרִי – השב לי את שטר החוב, וְאָמַר לֵיהּ המלוה אִירְכַּס לִי – אבד לי שטר החוב, וְכָתַב לֵיהּ תָּבְרָא אַבַּר מֵאָה – וכתב לו שובר על מאה זוז, וְהַשְׁתָּא – ועתה שיהיה בידו שטר של חמישים, כפי שהוא מבקש מהדיינים שיכתבו לו, מַפִּיק לֵיהּ לְהַאי – יוציא שטר חוב זה על חבירו, וְאָמַר לֵיהּ אַחֲרִינָא הוּא – ויטען שזהו שטר אחר שלא נפרע עדיין, ולא יוכל הלוה להוכיח מהשובר שפרע את החוב, כיון שהשובר על מאה זוז ואילו שטר החוב הוא על חמישים, ומחמת חשש רמאות זה אין מחליפים לו את השטר ללא הסכמת הלוה.
