גמרא
הַהוּא שְׁטָרָא דְּנָפַק בְּבֵי דִּינָא דְּרַב הוּנָא – מעשה בשטר חוב שיצא בבית דינו של רב הונא, דַּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ – שהיה כתוב בו כך, 'אֲנִי פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי, לָוִיתִי מִמְּךָ מָנֶה', ולא נכתב בשטר שמו של המלוה, והאדם המחזיק בשטר החוב טען שהוא המלוה, ורצה לגבות מהלוה את הסכום הכתוב בו. אָמַר רַב הוּנָא, 'מִמְּךָ' יתכן אֲפִילּוּ שלוה מֵרֵישׁ גָלוּתָא, 'מִמְּךָ', וַאֲפִילּוּ מִשָּׁבוּר מַלְכָּא [-מלך פרס], כלומר, כיון שלא התפרש בשטר מי הוא המלוה יתכן שזהו אדם אחר שהלוה, ואיבד את השטר, ומצאו אדם זה המחזיק בו, וכיון שאין לו ראיה שהוא עצמו היה המלוה, אינו יכול לגבות בשטר זה.
אָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה, פּוּק עַיֵּין בָּהּ – צא ועיין בהלכה זו, דִּלְאוּרְתָא בָּעֵי לָהּ רַב הוּנָא מִינָּךְ – כיון שבערב עתיד רב הונא לשאול אותך לדעתך בענין זה.
נָפַק – יצא רבה, דַּק – דקדק בדבר למצוא ראיה לדבר, וְאַשְׁכַּח – ומצא ראיה לנידון זה, דְּתַנְיָא בברייתא, גֵּט שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שְׁנֵי עֵדִים החתומים בו, וְאֵין בּוֹ זְמַן – לא נכתב בתוכו זמן כתיבתו, אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אִם כָּתוּב בּוֹ 'הַיּוֹם גֵּירַשְׁתִּיךְ', הרי זה גט כָּשֵׁר, ואף שגט שאין בו זמן כלל הרי הוא פסול, אַלְמָא – ומכך שגט זה כשר מוכח שלשון 'הַיּוֹם', הַהוּא יוֹמָא דְּנָפַק בֵּיהּ מַשְׁמַע – משמעותה היא יום זה שבו הוציאה האשה את הגט בבית דין כדי להוכיח שהתגרשה, והרי זה כאילו נכתב בו הזמן של אותו היום, וממילא הָכָא נַמֵּי – אף כאן בנידון זה, לשון 'מִמְּךָ', מֵהַהוּא גַּבְרָא דְּנָפַק מִתּוּתֵי יְדֵיהּ מַשְׁמַע – משמעותה כאילו נכתב בה שלוה מאותו אדם שהשטר יוצא מתחת ידו, ולכן המחזיק בשטר עתה יכול לגבות בו, וְלִנְפִילָה לֹא חַיְישִׁינָן – ואין חוששים שמא נכתב השטר לאדם אחר, ונפל מידו, ומצאו אדם זה, אלא מסתבר שמתחילה ניתן השטר לאדם זה התובע בו עתה, והוא היה המלוה.
תַּנְיָא בברייתא, אֶחָד מִן הָאַחִין היורשים, שֶׁשְּׁטָר חוֹב שאביהם הוא המלוה בו יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ, והוא טוען שהאב או האחים נתנו לו שטר זה שיהיה שלו לבדו, ואינו חלק מממון הירושה שהם חולקים בו בשוה, עָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁאָבִיו נְתָנוֹ לוֹ, וּרְאָיָיה זו צריכה להיות בִּשְׁטָר, והיינו שנכתב שטר מכירה או מתנה על שטר הלואה זו, כיון שניתן להקנות שטר חוב רק על ידי שיכתבו עליו שטר מכירה, אֲבָל לֹא בָּעֵדִים – אם יש עדים המעידים בעל פה ששטר חוב זה נמכר לאותו אדם אין בכך תועלת, כיון דְקַיְימָא לָן [-כך מקובל בידינו להלכה], שאֵין אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה, כלומר, הנותן שטר חוב לחבירו כדי שיקנה אותו לעצמו, אין הלה קונה אותו במסירה כזו או כעין זו.
וְאִי מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע הִיא, שנתן האב לאותו בן את שטר החוב הזה במתנת שכיב מרע, די אֲפִילּוּ בְּעֵדִים המעידים על כך, ואין צורך בשטר מתנה שנכתב על שטר החוב הזה, כיון דְּקָיְימָא לָן דְּדִבְרֵי שְׁכִיב מְרַע כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין דָּמוּ, והרי זה כאילו נכתב שטר מכירה על השטר, כִּדְגָרְסִינַן בְּפֶרֶק מִי שֶׁמֵּת, מעשה באִימֵּיהּ דְּרַב עַמְרָם, דהֲוָה לָהּ מִלּוֹגָא דִשְׁטָרֵי – שק מלא שטרות חוב וְכוּ', ושם מבואר שנתינת השטרות הללו במתנת שכיב מרע מועילה, ללא צורך בכתיבת שטר חוב.
וְאַף עַל גַב דְּאָמְרִינַן הָכָא – ואף שהגמרא כאן אמרה, דְּכוּלֵּי עָלְמָא – שלדברי הכל, בֵּין תָּנָא דְּמַתְנִיתִין – בין לדעת התנא של משנתנו, ובֵּין לדעת תַּנָּא דְּבָרַיְיתָּא, אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה – שטר חוב נקנה במסירתו בלבד ליד המקבל, ואין צורך בכתיבת שטר מכירה עליו, וְאַבַּיֵי וְרָבָא תַּרְוַיְיהוּ אִית לְהוּ – ואביי ורבא שניהם סוברים שאוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה, מכל מקום לֹא סַמְכִינָן אַהָא – אין סומכים על כך להלכה, דְּהָא אֲמֵימַר וְרַב אַשִּׁי, דְּבַתְרָאֵי אִינּוּן – שהם אמוראים מאוחרים יותר, ומחמת כן הלכה כמותם, פָּסְקוּ הֲלָכָה בְּפֶרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה שאֵין אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה. וְהַאי דְּאָמְרִינַן הָכָא – ומה שאמרה כאן הגמרא לשון 'דְּכוּלֵּי עָלְמָא אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה', אוּקַמְתָּא בְּעָלְמָא הִיא – אין זה אלא אופן שבו העמידה הגמרא את דעת התנאים, וְלָאו דִּסְמָכָא הוּא – ואין לסמוך עליו ולפסוק הלכה כדבריו, וְהָכֵין פָּסְקוּ רַבָּנָן קְשִׁישֵׁי – וכך פסקו רבותינו הקשישים, כִּדְכָתְבִינָא – כפי שכתבתי וביררתי.
