הגמרא מביאה מעשה נוסף בענין ערב: הַהוּא עָרְבָא – מעשה בערב על חוב שהיה חבירו הישראל חייב לגוי, ומת הלוה עצמו, דְפַרְעֵיהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים מִיקְמֵי דְלִיתְבְּעִינְהוּ לְיַתְמֵי – ופרע הערב את החוב לגוי קודם שתבע את יתומיו של הלוה, אָמַר לֵיהּ רַב מָרְדְּכַי לְרַב אַשִּׁי, הָכֵי [-כך] אָמַר אַבַּיֵי מֵהַגְרוּנְיָא מִשְּׁמָא [-משמו] דְּרָבָא, אֲפִילּוּ לְמָאן דְּאָמַר חַיְישִׁינָן לִצְרָרֵי – גם לדעת הסובר שבסתם לוה שמת אנו חוששים שמא לפני מותו התפיס ממון למלוה עבור ההלואה, ולכן לא היה לערב לשלם לפני שיתבעו את יורשיו של הלוה, הַנֵּי מִילֵּי – זהו דוקא במלוה יִשְׂרָאֵל, אֲבָל כאשר היה המלוה עוֹבֵד כּוֹכָבִים, כֵּיוָן דְּבָתַר עָרְבָא אָזֵיל – כיון שידוע שהגוי תובע מיד את הערב, לֹא חַיְישִׁינָן לִצְרָרֵי – אין חוששים שמא התפיס הלוה ממון למלוה הגוי, ולכן נהג הערב כראוי כששילם מיד למלוה, אף שעדיין לא תבע את יורשי הלוה.
אָמַר לֵיהּ רב אשי, אַדְרַבָּה, אֲפִלּוּ לְמָאן דְּאָמַר לֹא חַיְישִׁינָן לִצְרָרֵי – גם לדעת הסובר שבדרך כלל אין חוששים שמא התפיס הלוה ממון למלוה לפני מותו, הַנֵּי מִילֵּי – זהו דוקא במלוה יִשְׂרָאֵל, אֲבָל כאשר המלוה הוא עוֹבֵד כּוֹכָבִים, דְּדִינֵיהּ בָּתַר עָרְבָא אָזֵיל – שידוע הוא שבדיניהם הולכים תחילה לתבוע את הערב, אִי לָאו דְּאַתְפְּסֵיהּ צְרָרֵי – אם לא שהתפיס הלוה נכסים ליד הערב מתחילה כפי ערך ההלואה, מֵעִיקָּרָא לֹא הֲוָה מִקַּבֵּיל לֵיהּ – מתחילה לא היה הערב מסכים לקבל על עצמו את הערבות, וכיון שאנו אומרים שבודאי קיבל הערב מהלוה נכסים בשווי ההלואה, אינו יכול עתה לתבוע את יתומי הלוה על כך שפרע את חוב אביהם.
אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, עָרֵב דִּכְתוּבָּה – מי שנעשה ערב לכתובת אשה, דִּבְרֵי הַכֹּל לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד – אין שעבודו חל כלל, ואף אם לא ישלם הבעל את דמי הכתובה אן האשה יכולה לתבוע את הערב. קַבְּלָן דְבַעַל חוֹב – ערב קבלן בהלואת ממון רגילה, דִּבְרֵי הַכֹּל מִשְׁתַּעְבֵּד. קַבְּלָן דִּכְתוּבָּה – אך לגבי ערב קבלן בכתובת אשה, וְעָרֵב רגיל דְבַעַל חוֹב, פְּלִיגֵי – נחלקו בדינו, אִיכָּא מַאן דְּאָמַר – יש מי שאומר, דאִי אִית לֵיהּ נִכְסֵי לְלֹוֶה – אם יש ללוה נכסים שהוא יכול לפרוע מהם את חובו, סומך על כך הערב, ומִשְׁתַּעְבֵּד, אבל אם אין נכסים ללוה, אין כוונת הערב להשתעבד, כיון שהוא חושש להפסיד, שהרי אם ישלם את חובו של הלוה לא יהיה לו מהיכן לחזור ולגבות ממון זה. וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר – ויש מי שאומר, דבֵּין אִית לֵיהּ נכסים ללוה, ובֵּין לֵית לֵיהּ, לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד – אין הערב משתעבד.
וְהִלְכְתָא – וההלכה היא, דבֵּין אִית לֵיהּ נכסים ללוה, ובֵּין לֵית לֵיהּ נכסים, מִשְׁתַּעְבֵּד הערב וחייב לפרוע את חובו של הלוה. וַאֲפִילּוּ קַבְּלָן דִּכְתוּבָּה, חל שעבודו. אֲבָל עָרֵב דִּכְתוּבָּה, אַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ – גם אם יש נכסים לבעל, מכל מקום לֹא מִשְׁתַּעְבֵּד הערב, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דמִצְוָה עָבֵיד – כוונתו לעשות מצוה ולשדלם להשתדך ולהנשא זה לזו, ולכן אומר הוא שיהיה ערב על דמי הכתובה, וְלֹא מִידִי חַסְּרֵיהּ – והרי אין האשה חסרה בכך כלום, שהרי אינה מוציאה ממון משלה, ואדרבה, יש לה תועלת בכך שהיא נישאת לאיש ואינה נשארת לבדה.
וְאִי עָרֵב בִּכְתֻבָּה דִּבְרֵיהּ הוּא – ואמנם אם נעשה האדם ערב לכתובת בנו, מִשְׁתַּעְבֵּד, כיון דְאַבָּא לְגַבֵּי בְּרֵיהּ שִׁעְבּוּדִי מְשַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ – אדם שנעשה ערב לכתובת בנו, מתכוון לשעבד את עצמו בשעבוד ממש.
