אָמַר רַב הוּנָא, שְׁכִיב מְרַע שֶׁהִקְדִּישׁ כָּל נְכָסָיו, וְאָמַר אחר כך 'מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי', כלומר, אני חייב מנה לפלוני, ושעבודו קודם להקדש, אף שלפי דבריו צריכים להוציא מיד ההקדש מנה, הרי הוא נֶאֱמָן, חֲזָקָה היא שאֵין אָדָם עוֹשֶׂה קְנוּנְיָא עַל הַהֶקְדֵּשׁ, ואין חוששים ששיקר כדי להוציא ממון מהקדש שלא כדין. וְדַוְקָא דְּאִיכָּא בְּיָדֵיהּ שְׁטָרָא דִמְקוּיָם – ודין זה הוא רק באופן שיש ביד אותו אדם, התובע מנה, שטר שחתימות העדים שבו מקוימות, ואין בו חשש זיוף, אֲבָל אִיכָּא בְּיָדֵיהּ שְׁטָרָא דְּלָא מְקוּיָּם – אבל אם יש בידו שטר שאינו מקוים, אם אותו שכיב מרע אָמַר לשון 'תְּנוּ', שזו אמירה וציווי מוחלטים, הרי בכך הוא קַיְּימֵיהּ לִשְׁטָרֵיהּ – קיים את אותו שטר, וכאילו העיד על אמיתותו, וְנוֹתְנִין מנה לאותו אדם, אך אם לֹא אָמַר השכיב מרע לשון 'תְּנוּ', אֵין נוֹתְנִין, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון שאָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת עַצְמוֹ, כלומר, לפעמים רוצה האדם שלא יחשבוהו כאיש שָׂבֵעַ ועשיר ולכן מודה הוא שחייב ממון לאחרים, אף שבאמת אינו חייב להם, ולכן אף כאן חוששים לכך ואין נותנים את המנה לאותו אדם עד שיאמר השכיב מרע לשון 'תנו' [ואף שבמקרה זה הוא כבר הקדיש את כל נכסיו, ואין לו ממון כלל, יתכן שאינו רוצה שיחשבו שהיה אדם עשיר קודם שהקדיש את כל נכסיו. או שרוצה שאם יבריא ותתבטל הקדשתו, כדין כל שכיב מרע הנותן את כל נכסיו שאם הבריא המתנה בטילה, לא יחשיבוהו לאדם עשיר]. וְהוּא הַדִּין הֵיכָא דְּלֵיכָּא שְׁטָרָא בְּיָדֵיהּ – וכן באופן שאין שטר ביד התובע כלל, אִי אָמַר השכיב מרע לשון 'תְּנוּ', נוֹתְנִין.
רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם דין זה, שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר 'מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי', אִי אָמַר לשון 'תְּנוּ', נוֹתְנִין, אך אם לֹא אָמַר לשון 'תְּנוּ', אֵין נוֹתְנִין, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, והרי לכאורה כיון שהוא עומד למות אין לו צורך בכך שלא יחשיבוהו בני האדם לאיש עשיר, כיון שגם בזמן כזה אָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת בָּנָיו – אינו רוצה שיחשבו בני האדם שבניו הם עשירים, ולכן מודה הוא בחובות שאינו חייב, כדי שיחשבו שלא הוריש להם ממון רב.
אָמַר רָבָא, שְׁכִיב מְרַע, שֶׁאָמַר 'מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי', ולאחר שמת בא אותו פלוני לתבוע את המנה שהודה בו השכיב מרע, וְאָמְרוּ היְתוֹמִים, לאחר שהודה, חָזַר וְאָמַר לָנוּ אַבָּא נזכרתי שכבר פְּרַעְתִּיו, נֶאֱמָנִין, ופטורים מלשלם, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, מִדְּלָא פָּסְקָא לְמִילְּתָא – כיון שמתחילה לא אמר את דבריו בלשון פסוקה ומוחלטת, לצוות עליהם 'תנו מנה לפלוני', סָבַר אִידְכַּר הוּא – מסתבר לומר שלאחר זמן נזכר שאכן פרע, ונאמנים היתומים לומר כן ולהיפטר. אבל אם ציוה השכיב מרע על בניו 'תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי', וְאָמְרוּ יְתוֹמִים חָזַר וְאָמַר לָנוּ אַבָּא פְּרַעְתִּיו, אֵין נֶאֱמָנִין, כיון דאִם אִיתָא דְפַרְעֵיהּ – אם היה לו צד שמא פרע לו, ולא היה בטוח לגמרי שהוא חייב לו מנה זה, לֹא הֲוָה אָמַר לשון 'תְּנוּ', וכיון שאמר כן ודאי זכר היטב שלא פרע, ואין היתומים נאמנים לומר שחזר ואמר להם שפרע את חובו.
