משנה ד: רָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְנָפַל עָלֶיהָ, וּבָא אַחֵר וְהֶחֱזִיק בָּהּ, זֶה שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ זָכָה בָהּ. רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר מְצִיאָה, אַחַר צְבִי שָׁבוּר, אַחַר גּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פָרְחוּ, וְאָמַר זָכְתָה לִי שָׂדִי, זָכְתָה לוֹ. הָיָה צְבִי רָץ כְּדַרְכּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ גוֹזָלוֹת מַפְרִיחִין, וְאָמַר זָכְתָה לִי שָׂדִי, לֹא אָמַר כְּלוּם:
משנתנו ממשיכה לדון בדינים השייכים לזכיה במציאה מן ההפקר:
רָאָה אדם אֶת הַמְּצִיאָה, וְנָפַל עָלֶיהָ, אך לא עשה בה מעשה קנין [כגון משיכה או הגבהה], וּבָא אדם אַחֵר וְהֶחֱזִיק בָּהּ על ידי מעשה קנין המועיל בה, זֶה שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ זָכָה בָהּ, ואילו הראשון שנפל עליה, לא קנאה.
דין תורה הוא שחצרו של אדם קונה לו דבר הנמצא בתוכה, וזהו הנקרא 'קנין חצר', המשנה מבארת עתה באילו אופנים מועיל קנין זה:
רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר מְצִיאָה – ראה בעל השדה בני אדם הרצים לתוך שדהו אחר בעל חיים של הפקר כדי לזכות בו, כגון שרצו אַחַר צְבִי שָׁבוּר, שאינו יכול לרוץ מהר, או אַחַר גּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פָרְחוּ – שלא למדו לעוף כהוגן, ואינם יכולים להרחיק במעופן, וְאָמַר 'זָכְתָה לִי שָׂדִי' – רצוני לזכות בהם בקנין חצר, זָכְתָה לוֹ חצרו, כיון שבעלי חיים אלו אינם יכולים להרחיק לברוח מחצרו, ויכול לתופסם בקלות [אם לא יטלום בני אדם אחרים], והרי זו 'חצר המשתמרת' הקונה לו דברי הפקר. אבל אם הָיָה צְבִי רָץ כְּדַרְכּוֹ, במהירות, ועובר בתוך שדהו של האדם, אוֹ שֶׁהָיוּ גוֹזָלוֹת מַפְרִיחִין – עפים במהירות, דרך שדהו, וְאָמַר זָכְתָה לִי שָׂדִי, לֹא אָמַר כְּלוּם, כיון שאינם משתמרים בתוך חצרו, ויכולים לברוח משם בקלות, ובאופן זה אין חצרו של אדם קונה לו.
