משנה ו: מָצָא שְׁטָרֵי חוֹב, אִם יֵשׁ בָּהֶן אַחֲרָיוּת נְכָסִים, לֹא יַחֲזִיר, שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן, אֵין בָּהֶן אַחֲרָיוּת נְכָסִים, יַחֲזִיר, שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יַחֲזִיר, מִפְּנֵי שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן:
משנתנו עוסקת בדינו של אדם שמצא שטרות חוב, ואין ידוע אם אבדו ללוה או למלוה, כיצד ינהג המוצא:
מָצָא האדם שְׁטָרֵי חוֹב, אִם יֵשׁ בָּהֶן אַחֲרָיוּת נְכָסִים – אם כתוב בשטר שהלוה שיעבד את קרקעותיו למלוה, ובאופן זה אם אין ללוה ממון לפרוע את החוב גובים אותו מהקרקעות שלו, ואפילו אם כבר מכרם לאחרים, מוציאים אותם מידם, כיון ששעבודו של המלוה קדם למכירה, באופן זה לֹא יַחֲזִיר את השטר למלוה, ואפילו אם הלוה מסכים שיחזירו אותם ומודה שלא פרע את החוב, כיון שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן – גובים על ידי שטרות אלו את הקרקעות שביד הלקוחות, ואנו חוששים שבאמת השטר פרוע, והמלוה והלוה עושים קנוניא על הלקוחות ואומרים שהחוב אינו פרוע, כדי שיגבה המלוה את הקרקעות מידם, ואחר כך יחלקו הלוה והמלוה יחד בקרקעות אלו. ולכן לא יחזיר שטרות אלו ליד המלוה.
ואם אֵין בָּהֶן [-בשטרות אלו] אַחֲרָיוּת נְכָסִים, והלוה מודה שעדיין לא פרע את החוב הכתוב בהם, יַחֲזִיר את השטרות למלוה, לפי שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן – אינם גובים על ידם מלקוחות שקנו קרקעות, ואין כל חשש בכך שיהיו ביד המלוה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין אם כתוב בשטר בפירוש שיגבו בו קרקעות אפילו מלקוחות, ובין אם לא נכתב כן בפירוש, לֹא יַחֲזִיר את השטר למלוה, מִפְּנֵי שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן, כיון שחכמים סוברים שבכל שטר גובים מלקוחות, ואפילו שאין כתובה בו בפירוש אחריות נכסים, אנו מניחים שמן הסתם טעות היא ששכחו לכתוב כן בשטר זה, וכיון שתמיד גובים בהם מלקוחות, אסור להחזיר את השטר למלוה, מחשש שעשה קנוניא עם הלוה להוציא מהלקוחות את הקרקעות שלא כדין.
