משנה
שְׁנַיִם – שני בני אדם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית – בבגד, [ומחזיקים בחוטים שבשולי הבגד, ואין אחד מהם המחזיק ותופס בבגד עצמו, ומחמת כן אין אומרים בזה 'המוציא מחבירו עליו הראיה'], זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ, וזכיתי בה מההפקר, וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וזכיתי בה. זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, וְזֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, ומעיקר הדין היה ראוי שיחלקו בה שניהם ללא שבועה, כיון ששניהם אוחזים בה בשוה, ואין לאחד מהם כח בה יותר מלחבירו, אך חששו חכמים שכל אדם יגש ויתפוס במציאה שזכה בה חברו, ויחלוק עמו שלא כדין, ומחמת כן תקנו שבועה על כל אחד מהם, ולכן, זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, אלא לכל הפחות חצי, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְיַחֲלֹקוּ.
ואם שניהם אוחזים בה אך אין טענותיהם שוות, אלא זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, וְזֶה אוֹמֵר רק חֶצְיָהּ שֶׁלִּי, הרי לגבי חציה האחד שניהם מודים שהוא שייך לאומר כולה שלי, וחולקים בחציה השני של הטלית, שלגביה יש ויכוח ביניהם, ולכן הָאוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מִשְּׁלשָׁה חֲלָקִים, והיינו החצי ששניהם מודים שהוא שייך לו, ורבע שהוא נוטל מכח החלוקה, וְהָאוֹמֵר חֶצְיָהּ שֶׁלִּי, יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵרְבִיעַ, זֶה – האומר כולה שלי, נוֹטֵל שְׁלשָׁה חֲלָקִים, וְזֶה – האומר חציה שלי, נוֹטֵל רְבִיעַ.
גמרא
שואלת הגמרא, לָמָּה לִי לְמִיתְנָא – מדוע הוצרך התנא לכפול את טענותיהם ולומר, 'זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ, וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ', וכן 'זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, וְזֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי', לִיתְנֵי חֲדָא – והרי די בכך שיאמר התנא את אחת מהאפשרויות, או שכל אומר אני מצאתיה, או שכל אחד אומר כולה שלי.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַב פָּפָּא, וְאִיתֵּימָא [-ויש אומרים שאמר כן] רַב שִׁימִי בַּר אַשִּׁי, רֵישָׁא – האופן הראשון, שכל אחד מהם אומר 'אני מצאתיה', עוסק בִּמְצִיאָה שהגביהו אותה שניהם, וכל אחד טוען שהוא זה שמצאה והגביהה ראשון, וזכה בה לבדו. וְסֵיפָא – האופן השני, שכל אומר 'כולה שלי', עוסק בְּמִקָּח וּמִמְכָּר, שכל אחד טוען שהוא זה שקנה את הטלית מיד המוכר.
תמהה הגמרא, מִקָּח וּמִמְכָּר – באופן שקנו את הטלית מיד אדם מסוים, מדוע אנו אומרים שיחלקו מספק, לֶיחְזֵי זוּזֵי מִמַּאן נָקַט – נתבונן ונראה ממי קיבל המוכר את דמי המקח, ונדע שהוא זה שקנה את הטלית. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה המשנה להשמיענו דין זה אלא באופן דְּנָקַט מִתַּרְוַיְיהוּ – שקיבל המוכר משניהם את דמי המקח, מֵחַד מִדַּעְתֵּיהּ – מאחד מהם קיבל את הדמים מרצונו והתכוון למכור לו את הטלית, וּמֵחַד בְּעַל כָּרְחֵיהּ – ואילו חבירו נתן למוכר את המעות בעל כרחו, ולא התכוון כלל למכור לו את הטלית, וְלֹא יָדַע – ואין המוכר יודע עתה מִי הוּא שנתן לו את המעות מִדַּעְתֵּיהּ, וּמִי הוּא שנתן לו את המעות בְּעַל כָּרְחֵיהּ. הִילְכָּךְ – ולכן, כיון שיש ספק בדבר, זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וּפַלְגֵי לָהּ לַטַּלִּית – וחולקים הם בטלית עצמה, וּפַלְגֵי לְהוּ לִדְמֵי – וכן חולקים הם במעות המיותרים, הכפולים, שנשארו ביד המוכר [שהרי קיבל המוכר דמים משניהם], ומשאיר המוכר בידו את דמי הטלית.
