לאחר שהתבארו דיני מציאה ששני בני אדם טוענים שזכו בה לעצמם, מבארת המשנה את דיני הזכיה במציאה המונחת ברשות הרבים: הָיָה אדם רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, וְרָאָה אֶת הַמְּצִיאָה מונחת על הקרקע, וכיון שהיה רוכב לא יכל ליטלה בידו, וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ 'תְּנָהּ לִי', נְטָלָהּ חבירו בשתיקה, וְאחר כך אָמַר לוֹ 'אֲנִי זָכִיתִי בָהּ', שהגבהתיה מתחילה לעצמי ולא התכוונתי לזכות בה עבורך, זָכָה בָהּ לעצמו [אבל אם אמר לו הרוכב 'זכה בה עבורי', והגביה אותה בשתיקה, הרי הגביה אותה עבור הרוכב, וזכה בה]. וְאִם הגביהה בשתיקה, ומִשֶּׁנְּתָנָהּ לוֹ – לאחר שנתן את המציאה לרוכב, אָמַר אֲנִי זָכִיתִי בָהּ תְּחִלָּה – התכוונתי לזכות בה לעצמי, לֹא אָמַר כְּלוּם, כיון שאינו נאמן בדבריו, אלא זכה בה הרוכב שקיבלה מידו.
גמרא
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ – עבור חבירו, קָנָה חֲבֵירוֹ. וְאִם תֹּאמַר – ואם תקשה על כך ממִשְּׁנָּתֵנוֹ, שרואים בה שרק לאחר שנתן את המציאה ליד חבירו זכה בה, ולא קודם לכן, ומשמע לכאורה שאינו יכול לזכות בה עבור חבירו, אין זו קושיא, כיון שמשנתנו עוסקת באופן דְּאָמַר לֵיהּ 'תְּנָהּ לִי', והיינו תן לי ואני אזכה בה, וְלֹא אָמַר לֵיהּ 'זְכֵה לִי', אך באמת אם היה אומר לו שיזכה בה עבורו, והלה היה מגביהה לשם כך, היה זוכה בה הרוכב אף שעדיין לא הגיעה המציאה לידו.
משנה
משנתנו ממשיכה לדון בדינים השייכים לזכיה במציאה מן ההפקר: רָאָה אדם אֶת הַמְּצִיאָה, וְנָפַל לוֹ עָלֶיהָ, אך לא עשה בה מעשה קנין [כגון משיכה או הגבהה], וּבָא אדם אַחֵר וְהֶחֱזִיק בָּהּ על ידי מעשה קנין המועיל בה, זֶה שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ זָכָה בה, ואילו הראשון שנפל עליה, לא קנאה.
דין תורה הוא שחצרו של אדם קונה לו דבר הנמצא בתוכה, וזהו הנקרא 'קנין חצר', המשנה מבארת עתה באילו אופנים מועיל קנין זה: רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר הַמְּצִיאָה – ראה בעל השדה בני אדם הרצים לתוך שדהו אחר בעל חיים של הפקר כדי לזכות בו, כגון שרצו אַחַר צְבִי שָׁבוּר, שאינו יכול לרוץ מהר, או אַחַר גּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פָרְחוּ – שלא למדו לעוף כהוגן, ואינם יכולים להרחיק במעופן, וְאָמַר 'זָכְתָה לִי שָׂדִי' – רצוני לזכות בהם בקנין חצר, זָכְתָה לוֹ חצרו, כיון שבעלי חיים אלו אינם יכולים להרחיק לברוח מחצרו, ויכול לתופסם בקלות [אם לא יטלום בני אדם אחרים], והרי זו 'חצר המשתמרת' הקונה לו דברי הפקר. אבל אם הָיָה צְבִי רָץ כְּדַרְכּוֹ, במהירות, ועובר בתוך שדהו של האדם, וְכן אם היו גוֹזָלוֹת מַפְרִיחִין – עפים במהירות, דרך שדהו, וְאָמַר זָכְתָה לִי שָׂדִי, לֹא אָמַר כְּלוּם, כיון שאינם משתמרים בתוך חצרו, ויכולים לברוח משם בקלות, ובאופן זה אין חצרו של אדם קונה לו.
