אָמַר אַבַּיֵי, רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן, בְּאַחֲרָיוּת – קיבל ראובן אחריות על שדה זו, שאם יוציאוה בעלי חובותיו של ראובן מיד שמעון [שהרי יש שעבוד על קרקעותיו של הלוה, שגם אם ימכרם לאחר יוכל המלוה להוציאן מיד הקונה, אם אין ללוה עצמו נכסים אחרים לפרוע בהם את חובו], וְאָתָא בַּעַל חוֹב [דִּרְאוּבֵן] וְקָא טָרִיף לָהּ מִינֵּיהּ – ובא בעל חובו של ראובן, ורוצה הוא לגבות את השדה מיד שמעון, דִּינָא עֲלֵיהּ דִּרְאוּבֵן לְאִשְׁתַּעוֹיֵי דִּינָא בַּהֲדֵיהּ – יכול ראובן המוכר לדון כנגד אותו בעל חוב הבא לגבות את השדה, ולהוכיח שאינו חייב לו ממון וכדומה, וְלֹא מָצִי אָמַר לֵיהּ – ואותו בעל חוב אינו יכול לטעון כנגד ראובן ולומר לו 'לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידִי אָתְּ' – אינך בעל דיני ואיני חייב לדון איתך, מאחר ואיני גובה את החוב מידך אלא מיד הלוקח, והטעם שאינו יכול לומר לו כן, דְּאָמַר לֵיהּ – מאחר וטוען לו ראובן, המוכר, אִי מַפְּקַתְּ לָהּ מִינֵּיהּ – אם אכן תוציא מידו את השדה מחמת החוב שאתה טוען שאני חייב לך, עָלַי דִּידִי הֲדַר – הרי הוא יחזור עלי ויגבה ממני את דמיה, שהרי מכרתי לו את השדה באחריות, ולכן נחשב אני כ'בעל דין' בנידון זה, ויכול אני לדון כנגדך.
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי – ויש שאמרו דין זה כך, שהמוכר שדה יכול לרדת לדין עם הבעל חוב הרוצה לגבותה מיד הלוקח, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת נַמֵּי – גם אם מכרה ללוקח ללא אחריות, ואף על פי שגם אם יוציאוה מיד הקונה לא יוכל לטעון כלום כנגד המוכר ולא יוכל לגבות ממנו את דמיה, מכל מקום נחשב הוא בעל דין בנידון זה, והטעם לכך, דְּאָמַר לֵיהּ – כיון שיכול המוכר לטעון כנגד אותו בעל חוב, לֹא נִיחָא לִי דְּתֶהֱוֵי לֵיהּ לְשִׁמְעוֹן תַּרְעֹמֶת עָלַי – איני רוצה שתהיה לקונה תרעומת עלי, שיחשוב שמכרתי לו שדה משועבדת לאחרים, ולכן יכול המוכר לרדת לדין עם בעל החוב התובע את השדה, ולהוכיח שאינו חייב לו.
™˜
וְאָמַר אַבַּיֵי, רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת, ובאופן זה אם יגבו את הקרקע מיד הקונה, אינו יכול לחזור ולתבוע דבר מהמוכר, וְיָצְאוּ עָלֶיהָ עֲסִיקִין – יצאו עליה מערערים הטוענים שקרקע זו לא היתה שייכת למוכר כלל, אלא שייכת להם, ורוצה עתה הלוקח לבטל את הקניה מחמת ערעור זה, אף על פי שכבר עשה בה מעשה קנין, מכל מקום יש חילוק בדבר, שאם יצא הערעור עַד שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק בָּהּ – קודם שהתחיל להשתמש בה, יָכוֹל הקונה לַחֲזֹר בּוֹ ולבטל את המקח, כיון שנחשב הדבר כמו מום שנמצא במקח, שקודם שהספיק להשתמש בה כבר יצאו עליה מערערים. אבל אם יצא הערעור מִשֶּׁהֶחֱזִיק בָּהּ – לאחר שכבר התחיל להשתמש בה, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, והטעם לכך, דְּאָמַר לֵיהּ – שיכול המוכר לומר לו, כיון שקנית את הקרקע שלא באחריות, חַיָּיתָא דְּקִיטְרֵי סָבְרַתְּ וְקַבִּילַת – הרי אתה כמי שהסכים לקנות שק מלא רוח, שאינו יודע מה יש בו, ואינו יכול לטעון דבר כנגד המוכר, אף כאן, כאשר קנית קרקע שלא באחריות, ידעת שאם יוציאוה מידך לא תוכל לטעון דבר כנגד המוכר.
מבררת הגמרא, מֵאֵימַת הֲוֵי חֲזָקָה – מאיזו שעה אנו מחשיבים את הקונה כמי שהתחיל להשתמש בקרקע, מִכִּי דָּיִיש אַמִּצְרֵי – משעה שדש את מיצרי וגבולות השדה, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, כְּגוֹן דְּאִית לֵיהּ אַרְעָא אַחֲרִיתִי גַּבַּהּ דְהַהִיא אַרְעָא – כגון שיש לקונה קרקע אחרת הסמוכה לאותה קרקע שקנה עתה, וְאִיכָּא מִיצְרָא בֵּינַיְיהוּ – ויש ביניהם גבול, אִי דָּיִיש לְהַהוּא מֵיצְרָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי – אם דש וטשטש בכך את הגבול שבין השדות, וְשַׁוִּוינְהוּ לְתַרְוַיְהוּ אַרְעָא חֲדָא – ובכך עשה את שתי השדות לשדה אחת, הֲרֵי הֶחֱזִיק בה, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וְאִי לֹא – ואם עדיין לא עשה כן, וניכרת כל קרקע בפני עצמה, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.
אִיכָּא דְּאָמְרִי – ויש אומרים בדין זה, שאֲפִלּוּ אם מכרה לו בְּאַחֲרָיוּת, שקיבל עליו המוכר שאם יוציאו את הקרקע מיד הלוקח מחמתו ישלם לו על כך, נַמֵּי – גם כן אין הקונה יכול לבטל את המקח ולתבוע מהמוכר כלום, כיון שרק יצאו עליה מערערים, אך עדיין לא הוציאו את הקרקע מיד הלוקח, דְּאָמַר לֵיהּ – ויכול המוכר לומר לקונה, אַחְוֵי טַרְפְּךָ – הראה לי את השטר שכתבו הדיינים לאותם מערערים שבו הם מתירים להם ליטול ממך את השדה, וַאֲשַׁלֵּם לָךְ, אך כל זמן שלא הוציאו מידך את הקרקע בבית דין, אלא רק מערערים על בעלותך בדיבורים, אין כל חסרון במקח, ואיני חייב לשלם לך.
