אָמַר שְׁמוּאֵל, בַּעַל חוֹב – מלוה הבא לגבות את חובו, וכיון שאין נכסים ביד הלוה הוא גובה את הקרקעות המשועבדות שביד הלקוחות של הלוה, גּוֹבֶה גם אֶת הַשְּׁבַח שהשביחו קרקעות אלו ביד הלקוחות, בֵּין שְּׁבָחָא דְּאָתִי מִמֵּילָא – בין שבח שבא מעצמו, בֵּין שְׁבָחָא דְּאָתֵי מֵחֲמַת הוֹצָאָה – ובין שבח שבא מחמת הוצאה שהוציא הלקוח כדי להשביח את השדה.
אָמַר רָבָא, תֵּדַע – יש ראיה לדינו של שמואל, שהבעל חוב גובה אפילו את השבח שבא מחמת ההוצאה של הלוקח, שֶׁהרי כָּךְ כּוֹתֵב לוֹ מוֹכֵר לְלוֹקֵחַ בשטר מכירת הקרקע, אֲנָא אֵיקוּם וְאֵישְׁפֵּי וְאִידְכֵּי וְאֵימְרוֹק זְבִינֵי אִילֵּין אִינּוּן וְעַמְלֵיהוֹן וּשְׁבָחֵיהוֹן – אני אקום, ואשקיט, ואטהר, ואנקה את המכר הזה, הוא, וה'עמל', כלומר שבח שתוציא על ידי הוצאות, וכן את השבח שיבוא מעצמו, וּצְבִי זְבִינָא דְּנָא – והסכים הלוקח הזה, וְקַבֵּיל עֲלוֹהִי – וקיבל על עצמו את התנאים הללו, הרי שהסכים הלוקח לכך שהמוכר הוא שיפצה אותו על ההוצאות והשבח שיאבדו כאשר יגבה ממנו המלוה את הקרקע, וידע שהוא קונה על דעת כן שאם יגבה ממנו המלוה את הקרקע, יגבה אותה עם ההוצאות והשבח, ולא תהיה לו כל תביעה כלפי המלוה, אלא כלפי המוכר בלבד.
אָמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא לְרָבָא, אֶלָּא מֵעַתָּה – אם אכן המלוה גובה את השבח רק מחמת שכך מובן מתוך שטר המכירה, מַתָּנָה, דְּלֹא כָּתִיב לֵיהּ הָכִי – שאין נותן המתנה כותב לו נוסח זה, הָכִי נַמִּי דְּלֹא טָרֵיף בַּעַל חוֹב שְׁבָחָא – האם אכן אין המלוה שבא לגבות את הקרקע בחובו, אינו גובה את השבח שהשביח מקבל המתנה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבא, אִין הָכִי נַמִּי – אכן כך יהיה הדין, שאין המלוה גובה ממקבל המתנה את השבח [ולהלן יבואר לאיזה שבח הכוונה].
אָמַר לֵיהּ – המשיך רב אדא בר מתנא ושאל, וְיָפֶה כֹּחַ מַתָּנָה מִכֹּחַ מֶכֶר – וכי עדיף כוחו של מקבל מתנה, שלא שילם על הקרקע כלום, מכוחו של הקונה, ששילם על הקרקע. אָמַר לֵיהּ רבא, אִין – אכן, יָפֶה וְיָפֶה כוחו של מקבל מתנה יותר משל קונה קרקע.
פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, כדברי רבא, שמלוה הבא לגבות קרקע מיד הלוקח אינו גובה ממנו את השבח. ומוסיף הרי"ף, וּמִסְתַּבְּרָא – ומסתבר לומר, דְּהַאי שְׁבָחָא דְּלֹא טָרִיף מִמַּתָּנָה – שאותו שבח שאין המלוה יכול לגבות ממקבל המתנה, שְׁבָחָא דְּאָתִי מֵחֲמַת הוֹצָאָה הוּא – היינו רק שבח שבא מחמת הוצאה שהוציא מקבל המתנה, אֲבָל שְׁבָחָא דְּאָתִי מִמֵּילָא – אבל שבח שהשביחה הקרקע מאליה, ללא הוצאות, טָרִיף – גובה המלוה מידו. וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
